כשאני מרגיש אבוד, אני צופה פסטה סבתות.
בכל פרק ביוטיוב, המנחה ויקי בניסון מבקרת בביתה של אישה מבוגרת בעיירה איטלקית קטנה שמספרת את סיפור חייה תוך שהיא מכינה ללא מאמץ מנה איטלקית דשנה ומשוכללת מאפס.
לסיפורים יש חוטים משותפים. רבות מהנשים גדלו בעבודה בחוות המשפחתיות שלהן, למדו לבשל בתור ילדות קטנות, והתחתנו צעירות. בכל סיפור יש אלמנט של עצב. אישה אחת לא יכלה ללכת לבית הספר כי זה היה בלתי אפשרי להגיע לבית הספר וממנו, לעשות את עבודת החווה שלה ולהכין שיעורי בית ביום אחד. לאישה אחת הייתה אחות שלא יכלה לעזור בחווה כי היא נולדה בלי זרוע. בעלה של אישה אחת איבד את רגליו לאחר שנישאו רק 15 ימים.
הסבתות הפסטה מזכירות לי את הסבתות שלי. סבתי מצד אבי נולדה יתומה בהודו. כילדה, היא ינקה עז. היא מעולם לא הלכה לבית ספר. היא התחתנה עם סבא שלי צעיר מאוד ונולדו לו תשעה ילדים. היא הייתה חמה ואוהבת. סבתי מצד אמי נולדה למשפחה משכילה. היא הלכה לבית הספר עד כיתה ו', גם התחתנה צעירה מאוד והיו לה 11 ילדים. היא התאלמנה בגיל 38.
כשהנשים מספרות את סיפוריהן, נראה כי תלאותיהן נספגו בגופן, שזורות לשמיכה שהפכה לעור שלהן. הנשים לא בוכות או נראות עצובות. הם לא אומרים, "אני שמח שעברתי את זה כי זה הפך אותי למי שאני היום". כל אחת מספרת את סיפורה בתור א מספרת עניינית, כמעט כאילו חייה קרו למישהו אחר, כל הזמן בהכנת פסטה טרייה בצק. אישה אחת מסבירה כיצד, בהיותה תינוקת, סבתה ה"גדולה" הפרידה בינה לבין הוריה בגלל שהם היו בני נוער. האישה משכה בכתפיה כמעט בלתי מורגש. "È la vita," היא אמרה ויצרה כל צורת פסטה בנפרד. אלה החיים.
ההורים שלי היגרו מהודו לאמריקה ב-1969, ואני נולדתי ב-1972. דרכי הייתה ברורה: הייתי צריך להיות כל מה שלא הייתה לאבותי ההזדמנות להיות. הקשיים שהגיעו מחוויות נפוצות של שנות ה-70 כמו התמודדות עם גזענות או הסתרת טראומה מינית לא יכלו להוות מכשולים. עשיתי כל מה שציפו ממני ולא בזבזתי את ההזדמנויות שניתנו לי כי הן היו קריטיות להישרדותי כאישה עצמאית. זה עבד. קיבלתי את ה-A שלי והפכתי למקצוען. אני גר בשכונה בטוחה ונקייה. הילדים שלי רוצים כלום.
רבות מהסבתות של הפסטה הן בשנות ה-90 לחייהן, וזה מבחינתי עוד עשרות שנים, אבל אני רואה את ההשפעות של הגיל זולגות פנימה. הילדים המתבגרים שלי נפרדים ממני בהדרגה. ההורים הקשישים שלי נמצאים על סף הזדקקות לטיפול. השיער הדליל שלי מאפיר. למרות שאני מתגעגע לליטוף את הילדים, רוצה שההורים שלי יהיו בריאים לנצח, ואשמח לשיער עבה ושחור, ציפיתי לשינויים האלה כטבעיים ובלתי נמנעים.
מה שלא ציפיתי היה להרגיש כמו זר לעצמי. המציאות הבלתי מדוברת של נעורי יצרה דפוסים שאני רואה רק עכשיו. שנים של רצון לאהבה גרמו לי לשמח אנשים, והותירו אותי מפחד לשים את האינטרסים שלי במקום הראשון. שנים של צורך בנחמה גרמו לי לרוץ לאחרים לבקש עזרה, והותירו אותי במצב של קבלת עצות מתסכלות, לא רצויות. שנים של הרגשה בלתי נראית גרמו לי לספר סיפורים מרתקים (גם אם מבזים בעצמם) כדי לצחוק, מה שגרם לי להרגיש כמו ליצן חצר. ביליתי את נעוריי בשרת את הצרכים של אחרים, נתתי לאנשים להרגיש כמו גיבורים בזמן שאני נאבקתי, וביליתי אותם על חשבוני.
רק לאחרונה הבנתי מה אני מנסה להשיג ואיך נכשלתי. אכפתיות לאנשים לא גרמה להם לאהוב אותי. הישענות על אנשים עוררה אותם עייפים וממורמרים. להיות חיי המסיבה עורר תשומת לב, אבל זה לא אומר שראו אותי.
אני תוהה איך סבתות הפסטה טיפלו בסודות ובשלבי החיים שלהן. זה נראה בלתי אפשרי שהם מעולם לא רצו להרגיש נאהבים או בטוחים. אולי הם גם חששו ממה שיקרה להם כשילדיהם יעזבו, או שבעליהן ימותו. בטח הם בכו את עצמם לישון בשלב מסוים. אבל נראה שהימים האלה מאחוריהם.
הפרק האהוב עליי כולל שלושה חברים שגדלו יחד. הם מתחילים להכין את אותה מנה אבל לאט לאט סוטים כשהם מתקנים את המתכונים והטכניקות של זה. אישה אחת מתבדחת שאחרת מחפשת בעל. הם צוחקים לפני שהשלישית מבהירה שכולן אלמנות. התנועות שלהם בטוחות בנוחות. הבדיחות שלהם קלות, והצחוקים שלהם עמוקים. הם יודעים משהו שאני רק מתחיל ללמוד.
בפעם הראשונה, אין ציפיות ממני ויש לי חופש מוחלט. אני יכול להמשיך לשאוף להיות רעיה/אמא/בת/חברה/מקצוענית/אזרח טובה. אני יכול לבקש מחברים להתנשא בעודנו מנווטים את השלב הבא של החיים ביחד. יכולתי לשתף תמונות שלי ברשתות החברתיות, להעיר שכולנו צריכים להיות מרוצים מהמראה שלנו בכל גיל.
אבל האפשרויות האלה חוזרות על דפוס ישן ונכשל. כדי להפוך לאישה שאני רוצה להיות, אני יודע בדיוק מאיפה להתחיל. אני צריך להכין פסטה מאפס.
