1.
בהגדרה, איי המפרץ בהונדורס היו המקום המושלם ללמוד בו. הגלים העדינים ביותר, הפרטיות לפחות באחת הפינות המימיות באיים, הים כל כך שקוף שהוא לא יכול להפחיד או לבלבל בכלל, נראו כמו סיבות נאותות מאוד. אפילו התרגלתי לבחור את ההשכרות שלי על סמך השגרה הקרובה שלי, שלב מקדים לחיי בתור ילדה בשחייה בשחייה. הכוונה הייתה שיום אחד אלך הביתה, שמש ומים מלוחים מלבינים את השיער על הידיים והראש שלי בצבע אדמדם ונחושתי, ושזה יהפוך להיות נורמלי בחודש שבו הייתי מבקר.
"בסופו של דבר נעצרתי, מעגן את אצבעותיי בקרקעית הים, מאמין שאני לא יכול להמשיך הרבה יותר כי אני לא יכול לשחות - עדיין."
שבועיים לאחר מכן ועדיין לא השתניתי מקרני השמש וחשיפה למי ים. הכרתי שני חברים חדשים מאז שהגעתי ושניהם יכלו לשחות. לאחר שהגעתי לעומק המותניים במים, בסופו של דבר נעצרתי, מעגן את אצבעותיי בקרקעית הים, מאמין שאני לא יכול ללכת רחוק יותר כי אני לא יכול לשחות - עדיין. כשהוסיפו תמיד את ה'עדיין' הם הבינו את כוונתי והציעו ללמד אותי בנפרד. שניהם הודו שהם לא היו הכי טובים, אבל יותר מיכולים לעזור לי לצוף, לחתור כלבלב, או פשוט להרטיב את עצמי קצת יותר מהמקום שבו עמדתי.
הודיתי לשניהם אבל מיד הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. חזרתי לתוכנית המקורית שלי; הייתי מנסה קודם כל לבד. ביום שני הבא, שוטטתי אל מי המפרץ השקופים, כשהרגשתי בטוח שזה יהיה היום. השתכשכתי פנימה לאט, תחילה עד הליבה ואז עוד קצת איפשהו ברמה ללב שלי. עמדתי שם, מתנדנד בשקט. כמה סירות מהירות חלפו על פני, והביאו איתן מערך נדיב של גלים. ואז, שוב שקט. עמדתי, מרגיש את המלח במים רוצה לשאת אותי איתו, הודעתי, בעדינות, שאני סוג של מפריע, שהכל כאן קיים בזרימה. זה הזכיר לי לרקוד בקבוצה או לנוע בכיוון של רוח חזקה, אם כי שורשי. הרמתי רגל אחת, נלקחתי מספיק כדי שאצטרך לקפוץ, והרגשתי איך כנראה שהגוף שלי נוח יותר לטבול מהציפיות שלי, הייתי מניח אותו שוב. גוף המים המלוח היה להוט מדי ולא הייתי מוכן, עדיין.
2.
טיול לג'מייקה בפעם הראשונה ולראות חיים שיכלו להיות שלי לא היה עניין שיכולתי לשפוט מיבשה בלבד. סבי וסבתי סחרו בשפע, אספו מי גשמים וארוחות יום ראשון ליד הנהר לכל החיים בלונדון. הפעם הראשונה שלי שהלכתי לחוף בסנט אן פאריש הייתה מבחן כדי לראות אם אני שייך למים, כמו שידעתי שאני שייך למפלים, כמו הסבתות שלי. בשלב זה, לא הייתה לי כוונה לשחות. רק רציתי להתקרר. חשבתי הרבה על להתמזג, להיות בין קרובים רחוקים, ואז אם אוכל להשתייך למים שפעם הביאו אותנו לשם.
"הפעם הראשונה שלי שהלכתי לחוף בסנט אן פאריש הייתה מבחן כדי לראות אם אני שייך למים, כמו שידעתי שאני שייך למפלים, כמו הסבתות שלי."
הקשר שלי עם האוקיינוס, כאדם קריבי, הוא עניין של אמון, אם כן. זה לא רק היופי של הים הקריבי שנתקלתי בו בפעם הראשונה, אלא כמה בחרו להישאר מתחתיו, איך זה מקום של חופש ותוצאה של שעבוד, איך הוא חי, זיכרון וחדש מאוד עבור מישהו שנולד בצד השני שלו. לא שחיתי אלא נתתי לעצמי ללכת הכי רחוק שהבטן מאפשר. צפיתי בשמש שוקעת, אכלתי טוב והסתובבתי עם האיש ששאל אותי למה אני לא שוחה, למה אני בא לחוף כדי 'להרטיב לי את הרגל'. הוא הזכיר לי שההומור והיכולת שלנו לעשות בדיחות מכל דבר נובעים כנראה ממנגנוני הישרדות ומאופי אי גדול. ישבתי והתפעלתי מהג'מייקנים האחרים שעשו שלום עם מימיהם.
הייתה גברת אחת שצחקה עצומה אפילו כשראשה התנדנד מעל המים. בגד הים הטורקיז שלה גרם לה להיראות כאילו היא בעצמה הפכה לים. היא גרמה לי לרצות להישאר וליהנות מהאוקיינוס רק עוד קצת, כך שלא הרגשתי שאני עדיין כל כך בין עולמות. היא הבחינה בי כשעשיתי את דרכי חזרה אל החול, "את נראית כמו בתולת ים קטנה ויפהפייה, ילדה" והיא הייתה צפה, מובילה לכל מקום שהמים ירצו בה.
3.
פעם אחת מחליפה את נקודת החוף האהובה עליי (האהובה לשעבר לא הייתה בעצם 'סודית' אלא לא ביקרה כי המנגרובים מרמזים על טריטוריה של תנינים), ונהנית מסרטון וואטסאפ להתקשר עם סבא שלי, שהדגים מה אני צריך לעשות עם הרגליים שלי בזמן השחייה - הטלפון הפוך בידו והשני משמש להדגמה - פתחתי את כל מה שאני צריך כדי לשחות. זה היה בעיקר אומץ לב, הכרת תודה לסבא וסבתא, והימים הראשונים של העונה הגשומה בקייס של בליז, מה שהופך את הכל למיידי.
"הניסיון הראשון שלי לא עבד, לא בגלל משהו במים אלא בגלל שהייתי נבוך".
הניסיון הראשון שלי לא עבד, לא בגלל שום דבר במים אלא בגלל שהתביישתי משפחה אחת ומספר העובדים שהוצבו בחוף הים ברגעים שלפני יומיים מַבּוּל. נכנסתי פנימה, הסתכלתי מסביב למקרה שמישהו צופה, מה שכן, ואז התיישבתי על החוף וחשבתי לחכות להם. השמיים הלכו והאפירו, הילדים המשחקים נראו קרים אך עדיין נחושים באיסוף הסלעים שלהם, ואז, מחליטה שזה יהיה מעצבן לנסוע בשביל המחורר הביתה בגשם, עזבתי. עשיתי כמה ברכות שמש, הודיתי למים וצפיתי בירח כמעט מלא שמופיע בשעות היום.
יומיים לאחר מכן, הלכתי שוב, כשהכביש התייבש, ועזבתי מוקדם מדי מכדי שהרמיזה של גשמים תהיה חשובה. חוף ריק ושמים כחולים היו כל מה שחיכה. נכנסתי פנימה, אומר את כוונתי, מבקש שוב מהאוקיינוס רשות לארח אותי לכמה דקות הללו בזמן שהכרתי את עצמי מחדש. כשזכרתי את ההדגמה הדיגיטלית של סבא שלי, כופפתי, הים עד הצוואר, מעט מסוחרר מהחלטתי. כשכפות ידי שטוחות על קרקעית הים, לא התנגדתי לרצון הטבעי של הגוף שלי להתרומם הפעם. תוך זמן קצר, זו הייתה זרוע אחת ואחריה זרוע אחרת ואחר כך תיאום קצר, ואז עצירה ונזכרת נשימה, ואז הצעד הראשון שלי קדימה והשני שלי והרגליים, הידיים וכל הגוף שלי עובדים כדי להישאר ער, שחייה.
"הלכתי לחפש מערכת יחסים עם המים, בכמה מקומות, וקיבלתי הגדרות חדשות של אושר".
הזיכרון שאשא איתי הוא איך הלכתי לחפש מערכת יחסים עם המים, בכמה מקומות, וקיבלתי הגדרות חדשות לאושר. שחררתי את הפחד ממה שאורב פיזית והיסטורית באוקיינוס, פחד להיראות, להיות נתפס כמתחיל, כמכביד על אחרים, והמשקל שחשבתי יעקוב אחריי אל תוך אוקיינוס. למדתי מה שאף מדריך לא יכול ללמד אותי; שקט נפשי שאני טוב בכניעה.
"למדתי מה שאף מדריך לא יכול ללמד אותי; שקט נפשי שאני טוב בכניעה".
אני עדיין שוחה, ורוצה לחזור לכל המקומות שהייתי צריך להתפעל מהם מיבשה. אני רוצה לצלול למים הקפריסאים, לחזור לסנוטה במדינת יוקטן ביום ההולדת שלי ו, הפעם, היכנסו והתקשרו לאנשים בעודם צפים ודורכים במים, תגידו להם לא לפחד קְפִיצָה. אני אצלול מסירות, אצוף תחת אור ירח, אראה איך, עם הזמן, אולי שורה של סופי שבוע באוגוסט, אמצא את עצמי הכי רחוק מהאדמה שאי פעם נסחפתי בה.
הים הוא שטח חדש שאני נרגש לראות בו את עצמי. הפעם כמורה עדינה, סטודנטית מתמידה, שמתעקשת על 15 דקות יותר זמן, טעם המלח על שפתי, שוטפת את העור והשיער שלי לפני שאני רוכלת הביתה יחפה. אני חוגג את עצמי על הזכיות הקטנות, גולש ומתיז בקול רם אי שם בים הקריבי החם.
אמארה אמריה
