אני לא זוכרת את הרגע שבו הבנתי שאני לא רוצה להיות אמא, רק שנראה שהידע חי בי עוד לפני שהייתה לי הכרה.
אני כן זוכר איך הידע הזה דרבן אותי, בגיל 30, לחתום על טופס הסכמה במשרד הרופא שלי, לנהוג אני לבית החולים עם שחר, ומתבדח עם האחיות והרופא המרדים בזמן שהם דחפו אותי מחטים. אני זוכר שצחקקתי כשהובילו אותי לחדר לבן צורב, ואני זוכר שדעכתי כשהונחתי על שולחן ניתוחים זעיר באופן מפתיע שבו הצוות הרפואי ישאב בקרוב את הבטן שלי מלאת אוויר דרך חתך קטן בטבור ויסיר בלפרוסקופית את החצוצרה שלי צינורות.
“הזיכרון המוקדם ביותר שלי מהסלידה המולדת שלי מאימהות התרחש כשהייתי רק ילדה בעצמי, אולי שמונה או תשע.”
הזיכרון המוקדם ביותר שלי מהסלידה המולדת שלי מאימהות התרחש כשהייתי רק ילדה בעצמי, אולי שמונה או תשע. זה היה מפגש משפחתי טיפוסי. גברים שרועים בסלון; נשים מפטפטות כשהן מבשלות, מגישות, מנקות וממלאות כל הזמן; קבוצות של ילדים מפוזרים במרתף. יצאתי מהמקלט למשחקים של הילדים, שם הכנתי עם בני הדודים שלי צמידי חרוזים בחיפוש אחר חטיף, כאשר דודה פנתה אלי בבקשה: "אשים עין" על הפעוט שלה בזמן שהיא מתרועעת עם אנשים בגילה, למשך שינוי.
הסתרתי בצייתנות על האימה והסכמתי. "לפקוח עין" נשמע כמו עבודת תחזוקה נמוכה יחסית.
הפעוט, הרחק מעינה הסמכותית של אמו ותחת העין הבלתי מעוניינת לחלוטין שלי, המשיך להתרוצץ במהירות שיא, להיתקל בדברים (ואנשים) ולצרוח. לבסוף הוא עצר כשרדפתי אחריו באמצע המדרגות, חשש שהוא ייפול ושיאשימו אותי, רק כדי להרטיב לו את המכנסיים ולהתחיל לצעוק בקול.
הסתכלתי עליו, מצמצתי והשארתי אותו באמצע חדר המדרגות.
"הילד שלך עשה פיפי," הערתי כלאחר יד לדודה שלי, שקפצה מיד בבהלה. "הוא על המדרגות."
“"כמה אנוכי מצידך," היא צרחה. "זו חובתך.”
לא טרחתי להישאר מסיבה כלשהי ובמקום זאת צלפתי סביב שלולית הפיפי חזרה למרתף אל בני הדודים שלי.
כשנה לאחר מכן, סיפרתי לסבתא שלי שאני לא רוצה להביא ילדים לעולם, והיא נזפה בי.
"כמה אנוכי מצידך," היא צרחה. "זו חובתך. אתה צריך לעשות ילדים כדי שאוכל להיות סבתא נהדרת. אתה אנוכי שלא רוצה לעשות את זה בשבילי."
בחמש עשרה, סבתא שלי התחילה לקרוא לי "ארי" או "כלה" בערבית. מהגרת מסורתית מהמזרח התיכון, היא הזכירה לי שהיא כבר נשואה ובהריון בגילי.
“בינתיים, אמא שלי הייתה בהכחשה. "אתה תראה שאתה הולך לשנות את דעתך. ”
החברים שלי, כל הזמן צווחים שהם "לא יכלו לחכות להתחתן ולהביא תינוקות" עם איזה נער שהם יצאו איתם באותה תקופה, חשבו שאני מוזרה. בינתיים, אמא שלי הייתה בהכחשה. "אתה תראה שאתה הולך לשנות את דעתך. אתה כל כך צעיר; תמצא את האדם הנכון ותרצה להביא איתו ילדים לעולם". זה לא היה מספיק ששני האחים הקטנים שלי נראו מחויבים לכך הולך בדרך המסורתית, צופה ללא עוררין את אותה דרך של נישואים וילדים שהיה כמעט לכל קרוב משפחה נלקח. אולי הפחד של אמי טמון בפוטנציאל שאסיים כמו הדוד הרווק הנוכל או הדודה הזקנה, שהגברות המבוגרות מצקצקות בלשונם באופן לא מרוצה בפרטיות.
למדתי לנווט את סרבנותי בתירוצים. "אני לא רוצה להביא ילדים לעולם כשהעתיד נראה כל כך לא ברור", הייתי אומר. "אני מעדיף להתמקד בקריירה שלי ולא לחשוב על זה עכשיו. אולי אני אאמץ יום אחד, אם אי פעם זה ירגיש נכון".
*
שנים חלפו בצורה כזו, ואולי זו הסיבה שבהתחלה שמרתי בסוד את העיקור שלי. נמאס לי משאלות, מגיבוש הסברים חצויים, משיפוט, מלשמוע ש"האדם הנכון" ישנה את דעתי. סיפרתי לכמה חברים קרובים (שכמה מהם, שמעתי באמצעות לחישות, הביעו דעות נחרצות על ההחלטה הזו מאחורי הגב) והלכתי לבית החולים לבד. גם אני הייתי חוזר הביתה לבד, אלמלא בן דוד מאוד אהוב ותומך שהתעקש לאסוף אותי.
אבל לא יכולתי לשתוק לאורך זמן. העיקור השפיע באופן בלתי צפוי. זה לא היה רק שלא יכולתי יותר להביא ילדים; כל הזהות שלי כאישה עם רחם כבר לא הייתה קשורה לאימהות. זו לא הייתה אופציה; זה לא היה חלק ממני בשום צורה.
“במובן מסוים, זה הרגיש כאילו ההליך אפשר לי להפוך לעצמי. ”
הייתי
השמחה שלי מהמחשבה הזו הייתה פרועה ובלתי מוגבלת, והראתי את התפרים שלי ואחר כך את הצלקות שלי לכמה חברים מהימנים כמו ילד שמשוויץ בצעצוע חדש. במובן מסוים, זה הרגיש כאילו ההליך איפשר לי לעצמי.
הביטחון החדש שחשתי בזהות שלי אילץ אותי לנסח מחדש את האופן שבו הגבתי לאנשים, לשנות את הטון והרטוריקה שלי מהסבר מתנצל לביטחון, סיפוק ושכנוע.
במקרה מסוים, ישבתי בין קבוצה של בני משפחה (רבים עם ילדים), ומתי מתמודד עם השאלה הבלתי נמנעת, "למה אתה לא רוצה ילדים?" פשוט עניתי, "טוב, למה רצית ילדים?"
אף אחד לא ידע לענות. אף אחד לא ידע למה יש להם ילדים משלהם; אילו סיבות ספציפיות, קונקרטיות וברורות היו להן לרצות להיות אמהות. לא הייתה דרך להסביר בדיוק כיצד חווית האימהות מטבעה הייתה טובה יותר מהחוויה של חיים ללא ילדים.
*
אולי ההשפעה המתגמלת ביותר של הקול שלי בנושא היא צפייה בחברים - עכשיו חשופים למידע נוסף, עוד פרספקטיבה, ויותר עמיתים מפסיקים להצטרף להורות - מתחילים להטיל ספק במחויבות שלהם ללידה שלא הייתה מוטלת בספק. צֶאֱצָאִים.
הפכתי מהחברה החד-הורית החד-הורית לחכם - זה שידע, לפני כולם, שאמהות היא הכל, סוף הכל; שמספר האנשים שעשויים להתחרט על הבאת ילדים היה כנראה קטן יותר מהמספר שאולי, בשקט, מתחרטים על כך ברמה מסוימת.
“"את בחורה מאוד מסוג "סטד נפרד לעמוד ביחד", נכון?" היא שאלה. ”
למעלה משנה לאחר הניתוח, קבעתי תור לאסטרולוג כדי לקרוא את מפת הלידה שלי. בקריאה היא התעכבה על כמה מיקומים מעניינים: הצומת הצפוני שלי ו-Midheaven מסתובבים יחד במזל מזל דלי.
"את בחורה מאוד מסוג "סטד נפרד לעמוד ביחד", נכון?" היא שאלה.
האמת היא שכן. ההקפדה על תמיכה בחיים נטולי ילדים ופתיחות לגבי עיקור משכה אלי אחרים. אלה שמרגישים לחוץ או לא בטוחים או מרגישים בודדים במחשבותיהם על הורות מוצאים את הכוח שלהם בשלי. ובתקופה שבה זכויות הרבייה שלנו מתדרדרות, איזה מעשה חזק יותר יש חשיפת המציאות הזו ונורמליזציה של עיקור כאופציה למי שלא רוצה להיות הורים? ועוד יותר חשוב, לנרמל את הבחירה שלא להוליד ולמקם אותה פשוט כאופציה לצד הבחירה שאנשים עושים כדי להוליד?
אני מקווה שהשינוי האישי שלי הוא דחיפה זעירה לכיוון חברתי. אני מקווה שזה תורם לביזור האימהות בזהותן של נשים. אני מקווה שזה עוזר להפיג את האימה להתבגר ולהתמודד עם החיים שנקבעו מראש שכלואים נשים במשך מאות שנים בכל רחבי העולם. אני מקווה שאנשים יראו אותי מטייל, גדל, עוסק בקהילה שלי, עוסק בנושאים חברתיים וחי חיים מאושרים, מלאים, תכליתיים - לא למרות היותי חסר ילדים, אבל לא היו לי ילדים. אני מקווה שבאמצעות זה, כוחם של אלה השואפים לחופש יגבר על כוחם של אלה המבקשים לשלול מאיתנו אותו.
ענבר עג'לוני
קריאה קשורה
המסחר הטוב
