התעכבתי בפתח הסטודיו ליוגה בשדרה השישית לפני כמה ימים, לבשתי לאט את הגרביים שלי נעלי ספורט, כששמעתי גבר, כנראה בערך בן 30, מספר לחבר שלו את פרטי הטיול הקרוב לְקִיחָה. הוא יצא לסיור בן שבועיים בניו זילנד מצפון לדרום כדי לנצל ימי חופשה לא מנוצלים שצבר במהלך השנה. הוא תכנן את הטיול בעצמו ותכנן לבצע אותו ככזה. חברתו, כנראה, לא יכלה לקבל חופש. מה שחשבתי, כשהקשבתי, הוא שכאן טמון הכוח הבלתי מוגבל של למצוא שמחה בעשיית דברים לבד.
“החברה הפכה את הפעולה הפשוטה של בילוי לבד בציבור לטאבו מיותר.”
לעשות דברים לבד כאישה מגיע עם ניואנסים משלה, לעתים קרובות מתסכלים, שלפעמים הופכים טיול סולו ברחבי העולם לקשה במיוחד. אבל החברה הפכה את הפעולה הפשוטה של בילוי לבד בציבור לטאבו מיותר. אולי זה בגלל שהתקשורת המודרנית עשתה טרופית מ"האישה העצמאית". אולי זה בגלל לבזבז זמן לבד מושווה בטעות להיות עצמאי יתר על המידה, כפי שהוא גם משווה בטעות לעצב ו בְּדִידוּת. אף על פי כן, להיות לבד בפומבי זה דבר שרוב חיי ניסיתי להימנע ממנו מסיבות שונות. ועד לאחרונה, זה לא היה משהו שהייתי טוב בו במיוחד.
במשך זמן רב, נקודת ההתייחסות היחידה שלי לגבי איך לבלות לבד הייתה האישה הארכיטיפית "הבודדה-אבל-אוהבת-אתה". שנוטה ללוהק כמקביל העיקש, בעל חשיבות עצמית מעורפלת ל"פלרטטנית אך חסרת אחריות כלכלית" עוֹפֶרֶת. האישה הזו נמצאת בהגנה נחרצת על היותה לבד. היא רואה בזה אמצעי להתקדם בקריירה שלה, כדרך לבלות יותר זמן בפילאטיס או להתמקד בתחביבים שלה, כתירוץ לאכול טייק אאוט סיני ישר מהקרטון ולשתות יין מהבקבוק בדירתה, ללא תשלום פְּסַק דִין. אבל ברגע שאמהות או אחיות או חברות שואלות אם היא פוגשת מישהו או מתי היא הולכת להתיישב (בדרך כלל עמידה בציפיות לכל הנשים), את אווירת הביטחון המעוצבת בקפידה שלה מהסס.
“אני לא מגן על בילוי לבד. פשוט, אני לא חושב שזו עמדה שצריכה הגנה.”
אני לא מגן על בילוי לבד. פשוט, אני לא חושב שזו עמדה שצריכה הגנה. כולנו, בשלב זה או אחר, מוצאים את עצמנו לבד. אם נוכל ליהנות מהזמן הזה או לא, תלוי בסופו של דבר בנכונותנו לערער על תפיסות מוטעות נפוצות של לבד. מה שאני מגלה זה שזה לא דורש איזה מעשה גדול, או איזו כמות בלתי מושגת של אהבה עצמית, או כרטיס טיסה לצד השני של העולם. זהו התרגול הפשוט, לעתים קרובות שקט, של להתלבש לעצמך, להוציא את עצמך החוצה, לפנק את עצמך ביין וצדפות, ולמצוא נחמה בחברתך.
יש פריטי לבוש מסוימים שאני שומרת לערב כשאני מוציאה את עצמי: הקרדיגן הכתום העז שקניתי בחנות יד שניה; הצווארון הסגול העביר לי סבי; מכנסיים משובצים ירוקים ולבנים שמצאתי בשוק פשפשים בלוס אנג'לס. בערבים האלה, אלה שבהם אני יוצאת לבד, אני תמיד מבלה זמן נוסף בייבוש שיער. אני מנקה את העפעפיים שלי בצללית זהב או סגול ותמיד לובשת ליפגלוס. מדי פעם, אני אלבש את המגפיים שלא נוחים מכדי ללכת בהם, בידיעה שלא אצטרך להתאים לקצב של אף אחד אחר או להגיע בכל שעה מסוימת.
“להתלבש לעצמי היא אחת מסדרה של דרכים שלימדתי את עצמי להנות לבד בפומבי. ”
להתלבש לעצמי היא אחת מסדרה של דרכים שלימדתי את עצמי להנות לבד בפומבי. במקום שבו בילוי לבד דורש ביטחון עצמי מסוים, לבישת בגד שהוא נועז, פלרטטני ומהודר יש את הכוח ליצור את התחושה הזו שאחרת הרגשתי שקשה לי להעמיד פנים. עם זאת, ההנאה מבילוי לבד נובעת מתחושת הביטחון העצמי הזה באותה מידה שהיא נובעת מהנחמה שאתה יכול לבלות את כל חייך בהמתנה שאנשים אחרים יעלו על הסיפון.
בלילות שבהם אני מוציא את עצמי, אני כמעט תמיד הולך למקום חדש. בדרך כלל, זה מקום שנבחר מתוך רשימה ארוכה של מסעדות או ברים או מוזיאונים או פינות העולם שמזמן רציתי לבקר בו אבל לא. ואני תמיד נושא איתי ספר שהזנחתי ויומן שלא כתבתי בו כבר שבועות. כי בילוי לבד לא חייב להיות רק אלטרנטיבה לשבת בדירה שלך, בחושך, לאכול גלידה מהחצי ליטר ולצפות בנוטינג היל בפעם השישית. זו הזדמנות לעשות בדיוק מה שאתה רוצה, למצוא זמן לדברים שדחית לפעילויות אחרות, יותר טובות מבחינה חברתית.
“מצאתי הרבה חידושים בבילוי לבד.”
מצאתי הרבה חידושים בבילוי לבד. ניסיתי מסעדות חדשות ואכלתי מאכלים חדשים והכרתי אנשים חדשים והקשבתי לסיפורי חייהם המעניינים. דיברתי לעצמי, לפעמים בקול רם, ולמדתי דברים חדשים על עצמי בשיחות החד-צדדיות האלה. קראתי ספרים בדלפקי בר שהבהירו איזו אמת שאחרת לא הייתי יודע. ומצאתי את הגבול המוגדר בעדינות בין תחושת בדידות לבילוי לבד. הלכתי עליו בזהירות, כמו ללכת בקצה הדק של חבל דק, ועברתי בשקט ובגאווה זה, מתבוסס בשטח העצום והמגוון שלו, והכל לבוש בבגדי בלט וז'קט שחסכנו איפשהו. ברוקלין.
שרה קין
קריאה קשורה
המסחר הטוב
