אה, הריסוקים חסרי התכלית האלה של שנות ה-80 והפרידות המשתקות, במיוחד אלה כשלא היית אפילו בֶּאֱמֶת עם האדם מלכתחילה. הו, אתה יודע על מה אני מדבר; אל תתנהג כמו שאתה לא. ובכן, תתאים לעצמך, אבל אתה עדיין צריך לבדוק את פסקול הפרימיום המוצע הזה לחסרי תקווה רומנטית שבינינו. בהחלט לא חסרים מועמדים לאוסף הזה, אבל בואי איתי בזמן שאנחנו פותחים מחדש פצעים ישנים וזיכרונות של עליבות בתנוחת העובר. אולי יש שירי אהבה איכותיים יותר משנות ה-80 מאלה, אבל מעטים הם יותר צורבים רגשית או מבוססים בצורה מענגת על שברון לב.
דוקן תמיד היה אחד המוכשרים והמוכשרים ביותר מתכת שיער להקות שיצאו מסצנת לוס אנג'לס המוקדמת של שנות ה-80, המשלבות את עבודת הגיטרה המהממת והמורכבת של ג'ורג' לינץ' עם המילים והשירה הכואבים והרומנטיים של הסולן בעל שמו דון דוקן. המנגינה הזו היא מופת בלדת כוח, כשהארפג'י הגיטרה המצלצלים והשירה הנלהבת שלו מציבים את הרף גבוה למשהו להאזין לו במהלך פרקים של רחמים עצמיים רומנטיים. קפיצת אגרוף נלהבת נמכרת בנפרד.
מי אמר ששימוש יתר לא ברור במטאפורה היא הדרך הטובה ביותר לתקשר געגוע רומנטי? הלהקה הכל-נשית הזו הפכה את השיר הזה ללהיט הכי גדול שלה בזכות תחושת החרטה הישרה והבלתי מעורפלת של המנגינה. אבל הפשטות של כותרת השיר משמשת רק כשכבה אחת של דחיקות נושאית, שכן הפזמון אפילו מתעקש ש"אין דרך אחרת להגיד את זה" מאשר דרך חזרה על הכותרת. אבל כמובן, זה לא מונע משאר השירים לספור את הדרכים.
בשום זמן אין בני אדם רגישים יותר לדחף פתטי מאשר לאחר פרידה רומנטית מותירה אותם מושחתים ומיואשים. פיל קולינס ממחיש את המושג הזה בצורה מושלמת לא רק באמצעות מילות ההשמצה המאוהבות שלו, אלא גם הקצב המכוון, הנעצר כמעט, של השיר. המתנה ליד הטלפון בתקווה אבל שלילת כל כבוד היא בהחלט נושא חוזר ונשנה של זן זה של סלע רך שיר אהבה, והמנגינה הזו לא מאכזבת.
בלדת פסנתר טרקלין קרונרית ששמה לא רשמי "Tail Between His Legs", הגיעה משום מקום לשלוט במצעדים בשנת 1987, שש שנים שלמות לאחר שורה הקליטה את השיר במקור. באופן מוזר אבל איכשהו הולם, נדרש יישום די מוגזם של המנגינה על מספר פרקים של קשרי המשפחה של הטלוויזיה כדי לשבור את השיר באופן מסחרי. אבל בתת הז'אנר של כניעה מוחלטת של כבוד, השיר הזה קבע מקום משלו בתולדות שירי האהבה.
תגיד מה שאתה רוצה על הביטוי של שנות ה-80 של שיקגו, אבל זה עכשווי בוגר נאגט שמציג הופעה קולית סוערת מאוד של חבר הלהקה הפחות מוכר ביל שמלין מספק את הסחורה בכל הנוגע לנרקיסיזם המעורב בעצמו. אם אהובתו לשעבר של הזמר אכן דחתה אותו כל כך, למה שהיא בכלל תשים לב או תזהה אותו כשהוא עובר ליד? זו תפיסה מעוותת שאפילו בנקודת השפל הכי פגיעה רומנטית שלך העולם איכשהו עדיין סובב סביבך.
מלבד היותו שיר פופ נהדר למדי, הלהיט הגדול ביותר של ווייט מבדיל את עצמו ממנגינות אחרות בקטגוריה זו באמצעות התיאור הכנה שלו של אובססיה חולת לב. במילים אחרות, ווייט מסרב להירתע מההונאה העצמית שמניעה את האוהבים הנבזים לומר דבר אחד, ואולי אפילו להאמין בו, רגע לפני שהוא מודה שההפך הגמור הוא הנכון. אה, כן, יש הרבה קצרים שנובעים מ"עומס יתר של שברון לב", ווייט לא נותן לנו לשכוח אותם.
בסדר, אולי זה היה מספר 1 אם הוא לא היה מבאס כל כך נואש. אף על פי כן, זה חייב להיות שיר האהבה השבור ביותר שהוקלט אי פעם, שכשחושבים על זה, איכשהו גורם לו להיות לא מבאס בהקשר של הרשימה הזו. עדיין מבולבל? ובכן, בוא נגיד את זה ככה. יש סיבה שבוודאי מעולם לא שמעת על ג'ימי הרנן. זה כנראה בגלל שהוא לא שר יותר כי איזה מעריץ מוזיקה זועם איתר אותו והדביק בחוזקה מוצץ לפיו, למפרט תעשייתי.
כלחן של ברט בכרך/האל דוד, השיר הזה אינו כשיר למהדרין כלחן של שנות ה-80, אבל גרסת ה-Naked Eyes סינת'-פופ הפכה מאז כל כך נחרצת שהיא פשוט חייבת להגיע לגזרה. בניגוד לתרומתו של הרנן, זהו ללא ספק שיר פופ איכותי, רצוף געגועים וכמה קלידים רודפים וטעימות. זיכרונות, געגועים וחרטות מעולם לא נראו אוניברסליים כמו כאשר הצמד האופטי הזה חוגר את השורה, "ולעולם לא אהיה חופשי/היא תמיד תהיה חלק ממני".
ובכן, אני חושב שאולי ג'וני לא צריך למהר כל כך לזרוק אבנים. אבל עדיין, חוץ מההפקה וההצגה של שנות ה-80, זו לחן קליט בלתי נמנע שמייצג את מבנה כתיבת השירים של פסוקים-גשר-פזמון. כמו כן, זה תמיד סימן ברור שיש לך מאהב מיילל ומוכה על הידיים כשהאזכורים למוות מתחילים להציף פנימה. הכל בחלל של שיר אחד, ג'וני נותן לנו הבטחות גוססות והבטחות מוות מהמאהב הנעדר שככל הנראה מעולם לא נגאלו.
