סרטי ערפדים הם קסם קופות. הם מפחידים, סקסיים, מפחידים, מטופשים, מדכאים, קמפיים ומוזרים, לפעמים בבת אחת. תתמודדו עם זה - זה שיצור מדהים עם עוצמה ארוטי ופיזי עצום נושך את צווארכם זו לא דרך כל כך גרועה ללכת.
אני פראייר (סליחה) לסרטי ערפדים מודרניים מ להב לבאפי. אבל סרטי ערפדים ישנים יותר שווים צפייה. כיף לראות את סגנון הערפדים מתפתח עם השנים, ולראות איך הקלאסיקות השפיעו על הסרטים המודרניים.
הסרט האילם המדהים הזה מציג הופעה מוזרה של מקס שרק, יותר אכזרית מאשר מהממת. כחוש, עם שיניים דמויות חולדה וציפורניים ארוכות, הוא גופה מונפשת הטורפת את תושבי העיר, מביאה איתו חולדות ומגפה. ההשמדה הבלתי מורשית של בראם סטוקרהרומן של זה שינה רק כמה פרטים - כמו לקרוא לאדון "הרוזן אורלוק" במקום הרוזן דרקולה. בבימויו של האקספרסיוניסט הגרמני F.W. Murnau, הצילום מדהים, הסיפור מרתק. כיעורו המתים של שרק ואופיו השפל הופכים את הארוטיקה לכהה מאוד, שכן אישה בעלת "לב טהור" חייבת לפתות אותו לשכוח את עורב התרנגול ולהיפטר על ידי השמש.
בגרסה המחודשת של ורנר הרצוג לסרט מורנאו מככב קלאוס קינסקי המלוהק היטב באיפור דוחה בדיוק כמו זה של שרק, אבל איכשהו דמות מושכת יותר, עייפה מהאלמוות שלו ותאוות הדם שלו. איזבל אדג'אני בעלת עור בהט מככבת כאישה טהרת הלב שחייבת לפתות אותו כדי להציל את הכפר. הומאז' נאמן למקור, גרסה זו עומדת בפני עצמה, הצלחה ביקורתית ומסחרית. הרצוג צילם גם בגרמנית וגם באנגלית -- אם אתה יכול, קבל את הגרסה הגרמנית,
מפורסם בתור הסרט האמריקאי הראשון המבוסס על הרומן של סטוקר ולהיט בימיו, דרקולה הקים את בלה לוגוסי בתור האריסטוקרט הרך והמהפנט. למרבה הצער, זה דרקולה לא עמד במבחן הזמן. הוא סוחף, עם דיאלוג מגושם ותפאורה בימתית חסרת השראה. ההופעה והמבטא הכבד של לוגוסי ("אני רוצה לשתות את בלווווווווד") זכו לפרודיה כל כך הרבה, שכמעט בלתי אפשרי לראות את זה כרענן, כפי שעשו הקהל של 1931. ובכל זאת, כל מוצץ דם מסרט מלהב ועד חניבעל לקטר חייב משהו קטן לסרט הזה וללוגוסי.
פרנק לנג'לה עושה פינוק משגע בגרסה הלא מוערכת של ג'ון בדהאם, הפקה חושנית, מהממת עם סטים מפוארים וציון מרהיב של ג'ון וויליאמס. כמו הגרסה של 1931, הגרסה הזו משנת 1979 התבססה על מחזה להיט בברודווי, גם הוא עם לנגלה בתפקיד הראשי. אין כאן ספירת מפלצת חיוורת או קריקטורה. לנגלה היא אירוטית לעילא, מהפנטת וכריזמטית לחלוטין. אריסטוקרט יהיר, דובר אפל ובודד, הוא נקניק עבור הנשים. הוא גם רשע ולא מת, אבל, היי, אף אחד לא מושלם.
הזיוף המלא והמצחיק הזה מביא את ג'ורג' המילטון בתור הרוזן המקסים, שנבעט מהחפירות הרומניות שלו על ידי הקומוניסטים של המלחמה הקרה כדי לפנות מקום למרכז אימונים אתלטי. הוא מנסה לגרום לדרכי העולם הישן שלו לעבוד בניו יורק בימי הדיסקו, ורודף אחר הנפש התאומה שלו, סוזן סנט ג'יימס, שהתגלמה. בינתיים, הפסיכיאטר הנוירוטי שלה ריצ'רד בנג'מין, צאצא רחוק של ואן הלסינג, מנסה לעצור אותו בסיבוב מצחיק. ערכי ייצור צ'יזי של שנות ה-70, אבל בכל זאת צרימה.
מיני סדרת הטלוויזיה מה- סטפן קינג הרומן מפחיד לחלוטין ומחזיר את הטיפוס הנוספרטו המגעיל. אין מפתה אריסטוקרטי למאסטר האימה, אלא במקום זאת מפלצת שפל שמביאה חורבן לתושבי העיר הקטנה בניו אינגלנד, לעתים לא נעימים. ג'יימס מייסון משקיע את תפקידו של רנפרו באיום אלגנטי במקום שיגעון מציק, והבמאי טוב הופר שומר על מתח מתוח. זה קצת מיושן, והאפקטים המיוחדים אינם ברמה, אבל זה עדיין יעשה לך סיוטים.
זו אולי כפירה, אבל פשוט אף פעם לא נכנסתי לאימה של סרטי האמר. יש אומרים את זה דרקולה, מהאולפן ששלט בתמונות האימה בסוף שנות ה-50 וה-60, היא הגרסה הטובה מכולן, אבל אני חושב שזה מדבר על נוסטלגיה. יש לו הרבה ראשונות - הצבע הראשון דרקולה, הניבים הראשונים, עדשות המגע הראשונות שהעניקו למפלצת עיניים מצמררות, והרבה יותר חרא וארוטיקה גלויה מכל סרט אימה לפניו. וכמובן, הופיעו בו כריסטופר לי ופיטר קושינג, הבריטים האדוקים שהשאילו את כישרונות המשחק שלהם לסרטי האמר רבים. פשוט אין לו את ההיקף הדרמטי והסוויף של גרסאות אחרות, טובות יותר.
