הכובד בפניי גדל בהדרגה. ידעתי שזה שם, שמשהו לא מרגיש נכון, אבל לא עצרתי לשאול מה זה או איך זה התחיל. גם הגוף שלי כאב. אם אכזבות היו אבנים, שברון לב היו אבנים וסלעי טראומה, זה היה מסביר את התחושה שכל הגוף שלי נושא כל יום. הייתי צריך למצוא דרך להניח אותם, או לרסק אותם ולפזר את החלקים.
"אם אכזבות היו אבנים, שברון לב היו אבנים וסלעי טראומה, זה היה מסביר את התחושה שכל הגוף שלי סוחב כל יום".
הייתי מעכב את חיי מפחד. לא עבדתי על המטרות שלי והתחבאתי מאחורי הנושאים שהייתי צריך לעבוד עליהם. בעלי מדבר על פרישה גרם לי להבין שנגמר לי הזמן לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות בחיים האלה. הייתי צריך למצוא דרך לעבור את המחסומים שמנעו ממני להיות האני האמיתי שלי.
אני עוקב אחרי כמה מטפלים ברשתות החברתיות במשך זמן מה, בתקווה שהטיפים הקטנים שלהם יספיקו כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר. כשאחת שאני מאוד אוהב פרסמה שהיא פתחה פרקטיקה משלה, שלחתי לה בירור. להקליד את המילים, לבקש עזרה, לא היה קל, אבל רק הצעד הקטן הזה כבר גרם לי להרגיש קל יותר. היא הזכירה ביטוח, אבל היא לא ברשת שלי, ותעריפי השכר הפרטיים שלה מחוץ לתקציב שלי. ובכל זאת, זה הניע את הגלגלים. לפני שעשיתי את הצעד הזה, לא היה לי מושג שביטוח בריאות יכסה טיפול בשיחות. מסתבר...שלי כן.
כמה דקות של חיפוש באתר הביטוח שלי והייתה לי רשימה של מטפלים מקומיים. פילסתי את דרכי ברשימה, חציתי את אלו שנראו סותרות את אמונות הליבה שלי והקפתי את אלו שעשויות להתאים לי. מצאתי אחד לנסות.
השלמתי את ניירת הקבלה וקבעתי פגישה. אבל הדברים לא התנהלו כמתוכנן. מגרש החניה הצפוף עורר בי חרדה. אף אחד לא בירך אותי כשנכנסתי, ואי ידיעה מה לעשות החמירה את החרדה שלי. עמדתי בלובי 10 דקות אחרי זמן הפגישה שלי וחיכיתי שמישהו יכיר בי, לא רואה בזה סימן טוב שכמה אנשים אחרים ישבו בלובי וחיכו למטפל שלהם, שנראה היה שכולם רצו מאוחר. מנהל המשרד יצא ואמר לי שהם רשמו את הפגישה שלי ביום הלא נכון ורצה לדעת אם אוכל לחזור מחר. אמרתי לו שאני לא יכול ושלא אחזור. זה לא היה המקום בשבילי.
מיואש אך לא מוותר, חזרתי לרשימה, מצאתי מטפל אחר ושלחתי פנייה. היא ענתה במהירות, ושאלה כמה שאלות מדוע אני רוצה להתחיל טיפול. נראה היה שאכפת לה באמת ורוצה לעזור. קבעתי איתה פגישה והתחלתי ליצור רשימה של דברים שרציתי וצריך לעבוד עליהם (תלות משותפת עם הילדים שלי, אבל על מותם של הוריי, OCD שלי, חבלה עצמית וכו').
"הפגישה הראשונה שלי הייתה שילוב של עצבים, פחד והקלה".
הפגישה הראשונה שלי הייתה שילוב של עצבים, פחד והקלה. שלחתי לה הודעה כשהגעתי (לפי ההוראות שלה) וחיכיתי במשאית שלי שהיא תצא ותביא אותי. בדיוק בזמן, היא הגיעה לדלת ונופפה לי פנימה עם חיוך אכפתי על פניה, כאילו הייתי ילד שמזעיק אותי מההפסקה. היא הציגה את עצמה וליוותה אותי למשרד שלה, חלל פשוט עם כיסא בשבילה ומושב אהבה בשבילי, מעוטר בדיוק בכמות הנכונה של יצירות אמנות בהירות שלא היו חדות ותברואתיות, ולא עמוסות מסיח דעת.
הפגישה בת חמישים הדקות חלפה. ברשימה שלי של יותר מתריסר דברים לעבוד עליהם, דנו בשלושה. היא הקשיבה והינהנה. הרגשתי שהיא ממש משקיעה לעזור לי. יש לה קעקועים. גם אני. היא מקללת קצת. גם אני. נמאס לה מהאופן שבו בעיות של נשים מבוטלות, ואנחנו מתויגים כ"קשים" או "משוגעים". גם אני!
"טיפול הוא מרתון, לא ספרינט. זה כשלעצמו לקח עבורי".
היא הזכירה לי בסוף הפגישה שטיפול הוא מרתון, לא ספרינט. זה כשלעצמו לקח עבורי. אני לא מעולה בסבלנות וברגע שאני מזהה בעיה, אני רוצה שהיא תיפתר עכשיו!
היא גם נתנה לי שיעורי בית: למד את ההבדל בין טיפול עצמי להרגעה עצמית.
הרגעה עצמית היא לעשות את הדברים שגורמים לך להרגיש טוב יותר באופן זמני (או קהה) ומסתכנת לגרום לך להרגיש עוד יותר גרוע לאחר מכן. טיפול עצמי הוא לעשות את הדברים שבאמת טובים עבורך.
הרגעה עצמית עבורי היא לשלוח הודעה לבעלי בשלוש אחר הצהריים, לשאול אם הוא רוצה לצאת לארוחת ערב. טיפול עצמי הוא להכין ארוחה משותפת ולאכול ליד השולחן במקום תוך כדי צפייה בטלוויזיה.
הרגעה עצמית היא גלילה בטלפון שלי כשאני מתעוררת ומאבדת את תחושת הזמן. טיפול עצמי הוא להגדיר את השעון המעורר שלי עשר דקות קודם לכן ולא להרים את הטלפון, אלא כדי לכבות את האזעקה, כדי שאוכל להגיע בזמן לעבודה.
הרגעה עצמית היא ללכת לקניות של דברים שאני לא באמת רוצה או צריכה. טיפול עצמי הוא להישאר בבית ולנקות ארון.
אני מבין למה היא רצתה שזה יהיה הצעד הראשון שלי. זה הבסיס שאפשר לבנות עליו כל כך הרבה דברים אחרים. בנוסף זה עוזר לי לזהות מתי ולמה אני מחבל בעצמי.
היא הזהירה אותי כשהתחלנו שאתפתה להציע טיפול לאנשים אחרים. היא צדקה. זה הולך בדיוק יחד עם הרצון שלי "לעזור" לאנשים אחרים. אני לאט לאט מבינה במסע שלי הרחק מתלות-קו-תלות שאני יכול לשלוט רק במה שאני עושה, חושב ואומר.
"למדתי שאני יכול להגיד לאנשים שאני הולך בלי לצפות שהם יעשו את אותו הדבר. זה המרתון שלי לרוץ".
אני לא מתבייש ללכת לטיפול. למעשה, אני גאה בעצמי שסוף סוף עשיתי את המאמץ. אבל למדתי שאני יכול להגיד לאנשים שאני הולך בלי לצפות שהם יעשו את אותו הדבר. זה המרתון שלי לרוץ. אם הם רוצים להירשם, זה בסדר, אבל הם יכולים גם לעודד אותי מהצד.
ביצוע המחקר, מציאת מטפל שמאתגר אותי מבלי לסתור את מי שאני מקל על התהליך. טיפול צריך לעזור לך לעזור לעצמך, לא להכריח אותך לשנות דברים שחשובים לך.
"טיפול צריך לעזור לך לעזור לעצמך, לא להכריח אותך לשנות דברים שחשובים לך."
ביחד אנחנו מחליטים מה צריכות להיות שיעורי הבית שלי בין הפגישות. בעוד חודש, אני מבלה שעתיים בטיפול וכמעט 500 שעות ערות בעולם. עצם ההתלהמות על הבעיות שלי במהלך הפגישות שלי לא עוזרת לי מיד ללמוד איך לשנות את המחשבות וההתנהגויות שלי. אני רוצה להיות מסוגל לנווט בעולם מחוץ לטיפול עם השיעורים שאני לומד בפגישות שלי. שיעורי בית עוזרים לי לעשות את זה. למדתי שמטפל טוב רוצה שאעבוד על הבעיות שלי ברציפות.
אני מבין שטיפול זה לא מתאים לכל אחד. יש אנשים שלעולם לא ירגישו בנוח לדבר על חייהם עם זר. אחרים חושבים שהם יכולים לפתור הכל בעצמם. הייתי אחד מאותם אנשים. האמנתי בטיפול לאנשים אחרים אבל חשבתי שאני מסוגל להתמודד עם הכל בלי עזרה ו"לתקן" את הבעיות שלי עם ספרי עזרה עצמית והצהרות חיוביות. הדברים האלה יכולים לעזור אבל הם אף פעם לא יעזרו לי להגיע לפתרונות האמיתיים.
אם הייתה לי עצם שבורה שלא נרפאה כמו שצריך ורופא אמר לי שהם צריכים לשבור מחדש את העצם כדי שהיא באמת תתרפא (ותפסיק את הכאב), הייתי עושה את זה. אצלי זה היה אותו דבר מבחינה נפשית. כן, לעבוד על המחשבות, ההתנהגויות והרגשות שלי זה קשה ולא נוח, אבל זה יהיה שווה את זה כדי להירפא באמת ולבסוף מסוגל לזרוק את אבני האכזבה, לרסק את הסלעים המטאפוריים של שברון לב, ולהניח את הסלעים של טְרַאוּמָה.
לא ממש הבנתי כמה כבד ועצוב הרגשתי עד שהתחלתי להרגיש קלילה ורגועה יותר. אני יודע שיקח זמן לעבוד על הכל. יכול להיות שאני בטיפול במשך שנים וזה בסדר. אני מוכן להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי להתחיל להרגיש שוב כמו האני האמיתי שלי.
רגינה מקיי
