הרגשתי את האימה הקיומית הבסיסית הזו כמעט בכל מערכות היחסים הרומנטיות שלי. מה קורה כשאני עוזב? אני גר ב-13 מקומות שונים מאז שמלאו לי 18, כל הזמן בדרכים, מחפש דרכים לשכתב את מי שחשבתי שאני ואת מי שאני רוצה להיות.
המילון יגדיר אותי כנווד או כאדם שמסתובב ללא מגורים קבוע, עובר ממקום למקום עונתיות. השינוי המתמיד והחיים ללא תוכנית הם הפעם היחידה שהרגשתי נוכחת. מודע לסביבתי. לא מנסה להיות משהו שכולם מצפים לו. נסיעה אינה תוצאה של בריחה מכל הבעיות שלי; זו דרך להתקרב לכל מה שמעולם לא ידעתי שהיה שם.
"נסיעות אינן תוצאה של בריחה מכל הבעיות שלי; זו דרך להתקרב לכל מה שמעולם לא ידעתי שהיה שם."
רוב האנשים חשבו שזה שלב - סמסטר בחו"ל בפירנצה או שנה בהוראת אנגלית במלזיה. בשבילי זה תמיד היה יותר מזה. מלבד צורך מולד בנסיעות, חינוך ולמידה על תרבויות חדשות, ישנם רגעים אלה של חופש שבו אני פוגש מטיילים בעלי דעות דומות שנשארים ערים עד מאוחר ומשחקים בכפיות עם בקבוק לבן מקומי יַיִן. אני נזכר איך זה היה להיות ילד שוב. שוכבת על הדשא, לובשת מחדש את אותה שמלה פרחונית ירוקה לילה תשיעי ברציפות כי כל החיים שלי צריכים להיכנס לתיק גב, וזה פשוט. לאחר טרקים של 13 קילומטרים בהרים מוקדם יותר באותו יום, השהות בעמק ומביטה אל השקיעה מאחורי מה שהסקנו וירדנו מביאה את הגל הזה של חום, שמחה וגעגוע.
ג'ון גרין כתב פעם, "להיות בחיים זה להיות חסר". על ידי אורח החיים הזה, יש אנשים ברחבי העולם שאני כל הזמן מתגעגע אליהם - גם חברים וגם בני זוג רומנטיים. לפעמים החסר נהיה כבד וקשה - כוכבים נופלים תקועים בזמן מתחת לאותם שמים אינסופיים.
"מסך שיקף את כל מה שלא יכולתי להיות שם עבורו, מחופשות משפחתיות ועד אירוסים של חברים".
מסך שיקף את כל מה שלא יכולתי להיות שם בשבילו, מחופשות משפחתיות ועד אירוסים של חברים. כשהשכן שלי משכבר הימים מלאו 100, מתנת יום ההולדת שלו הייתה לא יותר מרעיון בראש שלי. אלו הם האירועים ואבני הדרך המשמעותיים שהגולשים התרגלו אליהם. אבל אף אחד לא מדבר על האמת שלא מדוברת. הפחד הבלתי מוחשי מחוסר יכולת לבלות עם האנשים שאנו אוהבים ככל שהם מזדקנים, כשאבני דרך חולפות, והרגעים הופכים ללא יותר מאשר חולפים.
אני חושב אחורה לרגע הזה עם האקס שלי מזה חמש שנים, מתגלגל מסביב לשטיח השוליים הצבעוני והמעוצב שלנו עם כלב הפיטבול הקשיש שלנו, וולטר. בדיוק עברנו לדירה הראשונה שלנו יחד, ווולטר הפך אותנו למשפחה קטנה. בימים שקשה לזכור למה עזבתי, אני חושב על הזיכרונות האלה. כל מה שיכול היה להיות אבל נחרץ מההתחלה. עברתי מקליפורניה לקונטיקט כדי להיות איתו אחרי שנה של מרחקים ארוכים. הרגשתי אחריות למרחק, בעיקר בגלל שנסעתי בתקופה הזו. אחרי שישה חודשים התחלתי לאבד את עצמי בפרברים של תשעה עד חמישה. רציתי לעבור לניו זילנד לשנה כדי לעבוד בשמורת חיות והיה לו נוח ללכת רק לשבוע או שבועיים. המשכנו להחזיק אחד את השני כי היינו החברים הכי טובים שרצו הכי הרבה אחד בשביל השני אבל לא יכולנו להשלים עם העובדה שמשמעותה לא להיות ביחד.
מה שהכי כואב הוא ההסתמכות של אחרים על האמונה שאוציא את זה מהמערכת שלי. אולי אני אוהב לטייל ולנוע, אבל בקרוב אהיה מוכן להתמסד. לקבל את הנישואים, המשפחה והחיים היציבים שאחרים רוצים עבורי, או את מה שאני תופס שהם רוצים עבור חיי. יש לחץ עצום, במיוחד בחברה הבנויה סביב הרעיון של הצורך הגלום של אישה לגדל ילדים ולהיות המטפלת של המשפחה.
"אני לא מרגיש חי כשאני בוחר בחיים כי מישהו אחר רוצה אותם בשבילי. אז אני אתגעגע לעצמי".
אני לא מרגיש חי כשאני בוחר בחיים כי מישהו אחר רוצה אותם בשבילי. אז אני אתגעגע לעצמי.
רוב מערכות היחסים שלי התחילו או הסתיימו בריחוק ארוך. הוספת שירים לרשימות השמעה משותפות, שליחת וידאו קליפים מכל אפליקציה שאפשרה לי לתקשר בינלאומית (מרקו פולו וכו'), כתיבת מכתבים והיצמדות לרעיונות של חוויות משותפות בעתיד הפכו לאהבה שלי שפה. זה עדיין כך - אפילו עם חברים ובני משפחה. עם אשרות חופשת עבודה, חוזי עבודה לטווח קצר והגבלות אחרות מנסיעות לחו"ל, המרחק תמיד נראה זמני, אבל מה אם זה לא היה? אם להיעדר לצמיתות זה מה שרציתי, מי יישאר? למה שהקשר יהיה שווה את זה?
הספקות הללו הובילו להחמצת קשרים וחוסר הבנה שמקורם בסגנון ההתקשרות הלא בטוח שלי. עבור אחרים, המהלכים שלי הובילו לטינה, ולפעמים, הרגשתי לחץ לאמץ חיים שרצו בשבילי. המתח בין העמדות הללו מתנגן כמו משחק הלוך ושוב של פינג-פונג בחושך. עם זאת, ללא החוויות הללו וניסיונות האהבה, לא הייתי יודע מה זה להיות איתי. איך זה באמת להיות חסר.
כמובן, אין דרך לדעת באיזו דרך החיים יקחו אותי, או מישהו, באמת. אבל מאז שנסעתי לראשונה בעצמי, התנדבתי בבית ספר מקומי בצ'ילה עם חברי כסטודנט ב' בתיכון, ידעתי שזה מה שאני רוצה. הבנתי שאני יכול להשתמש בחינוך כדי להרחיב את ההזדמנויות של אחרים וללמוד על תרבויות ומנהגים שונים בתמורה. זה היה לפני 11 שנים, והאדם הזה תמיד יהיה אני - בניית מערכות יחסים עם אחרים תוך כדי משחק כדורעף, ציור והוראה. הדברים האלה לעולם לא ישתנו.
עד כדי כך אני יודע:
"אני כל כך מאוהבת בקיץ חם באלפים השוויצרים: המרמיטות, העשים, הראשנים, עצי האורן וכל פרחי הבר ההרים".
אני כל כך מאוהבת בקיץ חם באלפים השוויצרים: המרמיטות, העשים, הראשנים, עצי האורן וכל פרחי הבר ההרים. פרפרים כחולים עזים קופצים מחלוק אבן לחלוק בין שבילי עפר זרועי שן הארי, פרפרים ושוכחים. "Grüezi" ו"Ciao" מהדהדים מתחת לנעלי הליכה בוציות. שמים כתומים בוערים עם אבק סגול בהיר של עננים מבהירים בקתות עץ כהות עם תריסי חלונות צבועים בירוק, אדני פרחים של ורבנה אדומה ושולחנות נצרים בין רחובות מרוצפים.
אני אחזור למקום שבו אני גר כעת בניו זילנד אחרי שאכלתי את הדרך בטוקיו וטיולתי ברחבי אירופה ואזכור לעצמי את החיים האיטיים שם. זה שאפשר לי מעין נוכחות שמקלה על המעבר וההשתחררות. הליכה איטית יותר כדי לחפש עשבים לפסטו; צופה בזנבי פנטה קופצים מעצי ליבנה; ולבלות בשבת בבוקר בגינה הקהילתית ביצירת קומפוסט עם חבריי המתנדבים הפריכים. בקרוב, כנראה יהיה גירוד לפגוש אנשים חדשים ולחקור במקומות אחרים, לא בגלל חוסר מצד מערכות היחסים או הנוף הנוכחיים שלי, אלא בגלל כל מה שלא ידוע.
"לפעמים אני חושב שהדברים הקטנים האלה עשויים להיות האהבה היחידה שאצליח להחזיק בה."
לפעמים אני חושב שהדברים הקטנים האלה עשויים להיות האהבה היחידה שאצליח להחזיק בה. זיכרונות השורשים את תאוות הנדודים שלי. היום, למרות שזה אולי נראה כמו דרך להימנע מכל דבר אחר, לשכוח ולעבוד בדרכים אחרות להיות רחוק יותר מהפרחים הזעירים, כחולי השמיים האלה ליד גדות הנהר והיערות תהיה הבגידה הגדולה ביותר עבור לִי. אז, לא, אף פעם אין תשובה קלה, וכן, תמיד יהיו אנשים שאני אתגעגע אליהם ומקומות שישאירו נופים טבועים לנצח במוחי. עם זה, אני אשים את ה-AirPods שלי, אפעיל את "You're Gonna Go Far" של Noah Kahn ואמשיך לתהות מה עוד קיים לחקור.
טס צ'ימינו
