החיים של נהג משאית ארוכי טווח הם חיים קשים. שעות ארוכות ומייגעות בדרכים, הרחק מהמשפחה במשך ימים או אפילו שבועות בכל פעם. בתור מייק ל. מסביר, הם גם עדים להרבה דברים מוזרים ומדהימים בנסיעותיהם בין מדינות. אבל מייק לא היה מוכן למה שחווה ליל קיץ אחד בתחנת משאית זעירה באמצע שום מקום... בקושי המקום שבו אפשר לצפות לרוח רפאים - אם זה מה שזה היה. זה הסיפור של מייק...
אני נהג משאית מעבר לכביש ואני נוסע בכל המדינות הנמוכות 48. אני רואה כמה דברים יוצאי דופן מדי פעם, אבל שום דבר לא משתווה למה שנתקלתי בפלסטין, ארקנסו באמצע יוני 2011.
הייתי בטווח ארוך מדטרויט, מישיגן ליוסטון, טקסס. זה היה היום השלישי של הטיול שלי והתחילו להיגמר לי שעות הנסיעה במשך היום. הבחנתי בתחנת משאית/תחנת דלק בצד של I-40, עצרתי והחלטתי לקרוא לזה לילה. רצתי לפני המועד, אז התכוונתי לעשות לעצמי הפסקה ארוכה של ארבע-עשרה שעות במקום העשר הרגילות.
באמצע שום מקום.
ללא הרף, לא אהבתי את האזור אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. חדרי האמבטיה היו לא מטופחים והיו להם מספיק גרפיטי על הקירות כדי לסווג את עצמו כתחנת משאיות בעיר, למרות שהייתי כמעט באמצע שום מקום. זו הייתה גם חנות קטנה, עם חניה לתריסר משאיות בלבד. לאחר שטיפת כלים, רכשתי סכין עבודה חדשה, אוכל חם ויצאתי אל המשאית שלי.
ישבתי על כיסא הקפטן והאזנתי לרדיו בזמן שאכלתי את ארוחת הערב שלי עם החלונות למטה, מכניס את הרוח היבשה פנימה. נהר המיסיסיפי רק התחיל להציף, אבל לא ירד גשם במשך יותר משבוע. האזור שמסביב התחיל להיראות כמו נבאדה יותר מאשר ארקנסו.
סיימתי את הארוחה וניקיתי קצת. החלקתי מהמושב ועלה על המדרכה כשמשב רוח חמים פגע בי. הלכתי לעבר פח האשפה, זרקתי את האשפה שלי פנימה והתחלתי ללכת לאט בחזרה למשאית שלי. דגתי סיגריה נטולת פילטרים ונשענתי על הצד הנתז באגים של המשאית שלי והדלקתי אותה עם המצית שלי. נהניתי מהעשן כשצפיתי בשמש שוקעת מתחת לאופק. עוד כמה משאיות נסוגו למקומות. הבחנתי בבחור אחד יוצא מהחנות עם בקבוק בירה בידו, מסתכל סביבו בעצבנות כשהוא פסע במהירות אל המשאית שלו. חייו של נהג משאית. משהו מעניין וחדש כל יום. מסתכן בעבודה שלו על בירה אחת, עלובה.
טיפסתי בחזרה לתא הנהג של המשאית, ירדתי חזרה לדרגש השינה, החלפתי לזוג פיג'מה ונשכבתי לנוח קצת. לא טרחתי להגדיר אזעקה. הרגשתי איך השינה מתגנבת אליי וקיבלתי אותה כשנסחפתי אל עולם החלומות.
התעורר.
התעוררתי כשתא הנהג של המשאית מתנדנד בעוצמה, מפיל את בקבוק המים שהנחתי על "שידת הלילה" שלי על הרצפה. ישבתי זקוף, ער לגמרי ולחצתי על הכפתור ברדיו/אזעקה של המשאית. השעה הייתה קצת אחרי שלוש לפנות בוקר. הושטתי יד ותפסתי את בקבוק המים שנפל, סובבתי את הפקק ולקחתי כמה לגימות עמוקות לפני שתהיתי מה הרעיד את המשאית שלי בצורה כל כך אלימה. ואז נזכרתי: הרוח. התמקמתי בחזרה, החזרתי את הדופק מתחת למאה והנחתי את ראשי על הכרית. המשאית התנדנדה שוב, הפילה את המאפרה שלי שהנחתי במחזיק הכוסות ושוב זרקה את בקבוק המים שלי על הרצפה.
הדלקתי את האור, החלקתי את הנעליים ותפסתי עוד סיגריה מהחפיסה. פתחתי את הווילונות, התיישבתי בכיסא הקפטן וכיביתי את אור השינה. פתחתי את הדלת ושמתי לב שהיא התקררה בצורה ניכרת. כיביתי את המשאית, כיסתי את המפתחות וטיפסתי על המדרכה כדי להסתכל מסביב.
בשעה זו של הלילה, בתחנת המשאית היו רק אורות מסביב למשאבות הבנזין, והאור שלהן לא יכול היה להגיע לאזור החנייה של המשאית. הסתכלתי מסביב לרגע, הדלקתי את הסיגריה שלי... ואז שם לב למשהו. הרוח הפסיקה לנשוב. תהיתי מה גרם למשאית שלי להתנדנד בצורה כל כך אלימה. רעידת אדמה אולי? ידעתי שדווח על כמה מסביב לממפיס, וכנראה הייתי קרוב מספיק כדי שהרגשתי רעד, אבל תנועת הנדנוד הזו לא הרגישה כמו רעידת אדמה. זה הרגיש כמו הרוח שפוגעת בצד של המשאית שלי במשב חזק.
ההופעה.
בסקרנות ובזהירות הסתובבתי בחזית המשאית שלי לצד הנוסע והבטתי לאורך הקרוואן שלי. שמתי לב לתנועה. נמוך לקרקע, כארבעה מטרים. לא מהר. השתמשתי במפתחות שלי כדי לפתוח את הדלת בצד הנוסע, קפצתי ותפסתי את הפנס הגדול שלי מתא אחסון עילי. ירדתי חזרה וסגרתי ונעלתי את הדלת.
לחצתי על האור והארתי אותו בצד הקרוואן שלי. ילדה צעירה עמדה בשדה כעשרה מטרים מאחורי המשאית שלי, אבל כשהסתכלתי חזק יותר, היא לא הייתה שם.
ובכן, כמו שאמרתי קודם, נהגי משאיות רואים משהו חדש כל יום. זה בהחלט היה חדש. התחלתי ללכת לכיוון החלק האחורי של המשאית שלי, סורק את השדה עם הפנס שלי כדי למצוא כל זכר לילדה שזה עתה ראיתי. כשהגעתי לחלק האחורי, לא היה זכר. זה בטח היה תעתוע בעיניים. לעזאזל, אפילו עוד לא התעוררתי לגמרי. העפתי מבט מעבר לכתפי. לא היו מכוניות ליד המשאבות והפקיד בהחלט לא הבחין בי.
הרגשתי את "קריאת הפרא" מתקרבת ולא התחשק לי להיכנס לחנות בפיג'מה שלי. הייתי באמצע שום מקום ואף אחד לא יכול היה לראות אותי, אז חשבתי שלא יזיק, בלי עבירה. עמדתי בחלק האחורי של הקרוואן ועשיתי את העסק שלי, חיפשתי שוב את הבחורה ההיא (גם בתקווה שהיא לא התחבאה מאחורי משהו וצפיתי בי עושה את זה).
השתעשעתי עם.
שמתי הכל והלכתי לצד הנהג של המשאית שלי לכיוון המונית. הורדתי את שתי השאיפות האחרונות מהסיגריה שלי וזרקתי אותה למגרש החניה, השתמשתי במפתחות שלי כדי לפתוח את המשאית ופתחתי את הדלת. בדיוק כששתלתי את הרגל שלי על המרידה, שמעתי צחקוק ברור. צחקוק של ילדה. ירדתי לאחור והדלקתי את הפנס מסביב. שום דבר.
"זה נהיה קצת מפחיד," אמרתי בקול.
"הוא שמע אותי," ענה קולה של ילדה קטנה.
קפצתי אחורה הרחק מהמשאית שלי. הקול הגיע משם בְּתוֹך המונית! משהו היה שגוי. ננעלתי את כל המשאית בזמן שהסתובבתי. לא הייתה שום סיכוי שמישהו יכול היה להיכנס בלי לשבור חלון. גנבתי את עצמי למה שהולך להיות מפגש לא נוח לפחות, עליתי מדרגה על הפיר והשענתי את ראשי לתוך המשאית.
"יש פה מישהו?" שאלתי. לחצתי על המתג כדי להדליק את אור דרגשי השינה. טיפסתי פנימה. הנחתי ברך על המושב והצצתי לתוך דרגש השינה.
"לילה טוב," אמר קול רך, שנראה כאילו בקע מסביבי. נרתעתי כששמעתי את המילה והרגשתי צמרמורת קרה עוברת בגופי. החלקתי מהמושב וקמתי בתא הנוסעים, והורדתי את הרקה שלי מפחי האחסון העליונים. הסתכלתי סביבי הישן. אף אחד לא היה שם.
משהו... לֹא אֶנוֹשִׁי.
הסתובבתי ודשדשתי לתוך המונית כדי לסגור את הדלת כשראיתי את הילדה הצעירה עומדת מחוץ למשאית שלי על המדרכה, מביטה בי בעיניים חסרות חיים. העיניים האלה, אתה מבין, לא נועדו לאדם. הם נועדו לטורף, ופתאום הרגשתי כמו טרף.
הושטתי יד קדימה וטרקתי את הדלת וסגרתי את המנעול. מהר מאוד החלטתי שאני לא נשאר כאן לשארית הלילה. סובבתי את המפתח ושמעתי את המנוע של המשאית שלי רועם לחיים, יחד עם הזמזום המוכר והמעצבן שהיה מד לחץ האוויר שלי שאומר לי שאין לי מספיק אוויר כדי לשחרר את הבלמים. העפתי מבט חטוף מבעד לחלון, ושם היא עמדה - דוממת כמו עץ, מביטה לעברי וחייכה. לא רציתי להתקרב יותר לחלון עד שהייתי מוכן להניע את המשאית שלי. זה היה שגוי, ולא רציתי שום חלק מזה.
אותה "ילדה" לא הייתה אנושית, לפחות לא עוד היא לא הייתה. זה היה כמעט כאילו היא משהו כל כך לא אנושי שזה יקבל צורה של אדם. קשה לי להסביר ואני מרגיש בחילה רק מלחשוב על זה. שמעתי את הסירנה כבויה ופגעתי בשסתומים כדי לספק אוויר למערכת הבלמים שלי. כשהמערכת החלה להתאוורר, הסירנה נדלקה שוב.
לעזאזל עם זה, חשבתי לעצמי. יש לי מספיק כדי לצאת מכאן. ניתקתי את המצמד, הנחתי את המשאית להילוך ושאגתי החוצה מהחנייה כאילו השטן עצמו מאחורי... שלכל מה שידעתי הוא היה.
הסתכלתי במראה הצד שלי כשעמדתי להתחיל לפנות ימינה וראיתי את הילדה נשטפת בזוהר האדום והענברי של אורות הריצה שלי. היא חייכה אליי ונופפה. עפתי דרך ההילוכים שלי באותה מהירות שהם הרשו לי כשחזרתי לכביש המהיר.
הסכין והגלויה.
נסעתי במשך כארבעים וחמש דקות, לחצתי שוב ושוב על המתג כדי להדליק את האורות הפנימיים שלי כדי להסתכל מסביב לתא הנהג והישון לפני שהבחנתי לבסוף בתחנת משאית גדולה יותר ביציאה הבאה. לאחר שחזרתי לאחת מהמקומות הבודדים שנותרו, כיביתי את האורות שלי והדלקתי את אור דרגשי השינה כשנכנסתי מאחור. ואז עצרה.
בחנות קניתי מזכרת. שום דבר מפואר, רק גלויה עם תמונה של ארקנסו עליה. קניתי גם סכין חדשה. אף פעם לא הוצאתי את הסכין מהקופסה וזכרתי שהכנסתי את הגלויה למגירה לשמירה. נקודת הלהב נדחפה ישירות למקום ב-I-40 שבו עצרתי במקור ללינת לילה! הלהב נדחף לעומק, והצמיד את הגלויה לשידה שלי!
לקח לי כמה דקות רק לשחרר את הסכין מספיק כדי למשוך אותה משידה. למרבה המזל, כשהפכתי את הגלויה, לא נשארה לי הודעה.
עד היום אני לא יודע מה ראיתי. אני שומע נהגי משאיות אחרים מדברים על דברים מוזרים שהם רואים בכבישים הבין-מדינתיים, בכבישים המהירים של ארה"ב ובנתיבי המדינה, אבל מעולם לא הזכרתי את החוויה שלי. תמיד הרגשתי שרק מלהזכיר אותה, אני אצא בחזרה אל המשאית שלי והיא תהיה שם, יושבת על הדרגש שלי ומחכה לי.
זרקתי את הגלויה הזו והשלכתי את הסכין לפח. קיבלתי עוד גלויה מארקנסו, רק כדי להמשיך את האוסף. יש לי 36 עד כה.
