וויל סמית' מדבר על "המרדף אחר האושר"

בדרמה זו שזכתה לשבחי המבקרים ב-2006, וויל סמית' מככב בתור כריס גרדנר, מזדהה עם אביו המזל. מקבל תפקיד מתמחה ללא שכר בחברת ברוקרים יוקרתית בתקווה לתת לבנו טוב יותר חַיִים. למרות שנאלץ לבלות לילות במקלט חסרי בית עם בנו בן ה-5 (בגילומו של בנו האמיתי של סמית', ג'דן כריסטופר סייר סמית'), כריס אף פעם לא מתערער בנחישותו לעשות כל שביכולתו כדי לוודא שבנו יודע כמה הוא אהוב. בהתבסס על אירועים אמיתיים, "המרדף אחר האושר" (כן, זה מאוית לא נכון בכוונה) הוא סיפור אמיתי של סמרטוטים וסיפור שלדעת סמית' הוא באמת התגלמות החלום האמריקאי.

על ההתמודדות עם הסיפור האמיתי של כריס גרדנר ושמירה על אמת

סמית' היה צריך להיות מוכן להיות לא סימפטי בתור גרדנר, וזה היה גשר שקשה לו לעבור כשחקן. "אני במקום כל כך שונה בחיים שלי עכשיו. ההזדמנות לעבוד עם ג'יידן -- זו באמת הייתה הסדרה: מייקל מאן פתח לי את המחשבה דרך אחרת לגמרי של עבודה ויצירה, והיא גדלה בתהליך הזה עכשיו עם גבריאל מוצ'ינו. הניצוץ הקטן האחרון שהגיע מג'דן.

התחברתי לכריס גרדנר. הסתכלנו אחד בעיני השני. אמרתי, "אני הולך ללמוד את הסיפור שלך ואני הולך לספר את הסיפור שלך." והוא אמר, 'רק תגיד את האמת'. הלכתי ומצאתי את האמת. יש לי כל כך הרבה מחסומים, מחסומים רגשיים לאמת של דמויות כי אני יודע מה דמות צריכה לעשות כדי להיות חביבה. הבן שלי זה עתה פיתח אותי למרחב שבו אני מתחיל להבין ומתחיל להיות יותר נוח עם הרעיון שהדברים שאתה לא עושה טוב הם הדברים שבאמת הולכים לעשות לעזור לאנשים. זה חדש בשבילי ולא לגמרי הבנתי איך לבטא את כל הדברים שיש לי בראש, אבל אני מתרגש נכון עכשיו על הקשר בין הדברים שאני מאמין בהם ועכשיו היכולת למצוא דרך להמחיש את האמונות האלה אצלי אָמָנוּת."

וויל סמית' על המאבק של כריס גרדנר

"התייחסתי לסרט בשם "What the Bleep [Do We Know!?]". זה על פיזיקת קוונטים. שמעתם את המשפט הישן: אם עץ נופל ביער, אף אחד לא שם, בלה בלה בלה? הרעיון הוא שיש לך פיקוד על העתיד שלך, מה המצב שלך. שאתה פנימי ועם רוחך או איך שאתה רוצה לנסח זאת, הטאו או אללה המוסלמי או ישו -- לא משנה מה הכוח האוניברסלי הזה שאתה מתחבר אליו - לך, בסנכרון עם הכוח הזה, יש פקודה לרצות את שלך עתיד. וב"What the Bleep" הוא מדבר על הרעיון שאובייקטים קיימים אם אתה מכיר בקיומם. זה היה משהו שכריס ואני התחברנו אליו ברצינות.

בסרט, אין רמז לגזענות כלשהי. זה היה משהו ספציפי שכריס דיבר עליו. הוא אמר, 'טוב, בטח, אולי הייתה גזענות אבל האמונה שאם אתה מכיר בה, אתה נותן לה כוח עליך'. אתה יכול לקרוא לזה יהירות, אתה קורא לזה נאיביות. אתה קורא לזה איך שאתה רוצה, אבל אני באמת מאמין במצב שבו אתה מקווה ליצור משהו, זה מרחב הרבה יותר חזק לדעת שלא יכחישו אותך. מה שיש בחוץ, אתה רץ על זה. אז אנחנו אפילו לא מתכוונים להקדיש זמן לדבר על האדם הלבן או, 'לא נשארו להם מקומות בקולג' הזה אז אני הולך להגיש מועמדות למקום כלשהו'. אנחנו לא מכירים בזה. 'אני הולך לקולג' הזה, נקודה'".

סמית' המשיך, "תמיד קראתי לזה נאיביות איתי שלפני כמה שנים אמרתי שאני באמת ובתמים מאמין שאני יכול להיות נשיא ארצות הברית. עכשיו, כנראה היו מומחים פוליטיים שצחקו. אבל הנח אותי עכשיו במבחן גלאי שקר ואני בהחלט מאמין שאוכל להיות נשיא ארצות הברית. אני בהחלט מאמין שאוכל להטיס את מעבורת החלל. פרק זמן. ומכאן זה מתחיל. כריס גרדנר נשכב בחדר השירותים עם ילדו היחיד, לכאורה הכישלון ההורי האולטימטיבי. למחרת בבוקר, הוא התעורר, רחץ את בנו בכיור והלך לעבודה. אתה לא יכול לעשות את זה אם יש אפשרות שזה לא יצליח. אתה צְבִיעוּת לעשות את זה. אתה חייב להאמין שזו כבר עסקה גמורה. זה רק עניין של זמן עד שתקבל את מה שאתה מעצב. בעיני - ברק אובמה כינה זאת חוצפה של תקווה. זה תוכנן לתוך הסיבים של המדינה הזו. המדינה הזו היא המקום היחיד שבו כריס גרדנר יכול להתקיים. אני מתרגש אבל בעיניי זו תמצית הכוח של הסרט הזה".

על המשיכה של סיפור הסמרטוטים הזה

סמית' התאהב לראשונה ברעיון ליצור סרט המבוסס על סיפורו של גרדנר לאחר שצפה בגארדנר ב-"20/20". "כשראיתי את הקטע "20/20", אמר סמית, "כריס גרדנר עובר וחוזר על המדרגות. יש קטע שבו הוא נכנס לשירותים בפועל שהוא ישן בו עם בנו. הייתי כמו, 'אני עושה את הסרט הזה'. ואז בסופו של דבר נפגשתי עם כריס. הוא למעשה כתב את הספר בזמן שצילמנו את הסרט. הוא היה על הסט שלושה, ארבעה ימים בשבוע ובכל שבוע הוא היה נותן לי 10 עמודים, רק עורך לי כמה מהרעיונות.

הוא היה מאוד מועיל לאורך כל התהליך. היינו עושים טייקים. אם משהו לא מרגיש כמו שצריך, הייתי עוזב עם כריס לשעה, רק תבקש ממנו לדבר על זה. נסה להכניס אותי נפשית למרחב של הרגע, למה שהוא התחבר.

הוא מאוד מתחשב. הוא הרבה כמו שהרגשתי כשפגשתי את נלסון מנדלה. שרד את הדברים שהוא שרד ועדיין יש לו צחוק בטן גדול. תמיד תהיה רקמת צלקת של חוויות טראומטיות, אבל הוא כל כך שליו עובר בה. זה היה משאב בעל ערך רב לקבל אותו שם ולהעביר אותי דרך הסצנות ולקחת אותי דרך סן פרנסיסקו ואוקלנד".

על התגובה של כריס גרדנר ל"המרדף אחר האושר"

סמית' נזכר, "כשהוא ראה את הסרט, ישבתי מאחוריו כשהוא צפה בסרט, וזה הכי צורב. דבר שאי פעם תוכל לעשות הוא ליצור סיפור על חייו של מישהו ואז לשבת איתו בתיאטרון בזמן שהם צופים זה. עם כריס ועם עלי, אני לא עושה את זה יותר. מישהו בטח בך בסיפור החיים שלו. זו המשפחה שלהם. זה החוויות שלהם וזה לא שהולכת להיות ירייה שנייה בזה. זה פעם אחת, ותגלה שרוב האנשים אפילו לא רוצים להוציא את הדברים החוצה. מספיק קשה להם אפילו לדבר על זה, שלא לדבר על להעביר את זה למישהו שיעשה מה שהם רוצים לעשות איתו על המסך.

הם חייבים לאהוב את זה. זה כישלון מוחלט אם הסרט מרוויח X סכום של 100 אלפי מיליוני דולרים ופרסים וכל זה, וכריס לא אוהב את זה, זה כישלון. הוא הסתובב אחרי הסרט. אני יושב שם והלב שלי קופץ והוא הסתכל ואמר, 'אני אפילו לא יכול לדבר איתך עכשיו'. הוא קם ויצא. הייתי כמו, 'נו, מה לעזאזל זה אומר?' אבל אז באמת יצאנו החוצה והוא בכה. הוא פשוט הודה לי על השירות למשפחתו והוא חייב לנצח על הבאת הסיפור שלו [למסך הגדול]. ומבחינתי, זה היה ניצחון מאותה נקודה, אז כל זה זמן רוטב עכשיו".

על עבודה מול בנו הצעיר

סמית' הבכור מזכה את הצעיר בכך שעזר לו לעבור סצנות קשות במיוחד. "נאבקתי בסצנה. שבע, שמונה פעמים [גבריאל מוצ'ינו] הגיעה ונתנה לי הערות. עם סצנה קשה במיוחד נאבקתי וג'דן אמר לי, 'פססט, אתה פשוט עושה את אותו הדבר בכל טייק, אבא'. והייתי כאילו, אתה יודע, קצת נעלבתי מזה. אבל מה שהוא אמר זה שבאופן מולד הוא לא הצליח להבין איך אני קוראת הכל בדיוק באותה צורה בכל פעם. הוא הרגיש כמו, 'טוב, זה לא אמיתי. חשבתי שאנחנו אמורים לנסות להפוך את זה לאמיתי״.

התחלתי לצפות בו ואתה יודע איך זה ילדים. אם הוא מחליט שהוא רוצה לקום וללכת, הוא יקום וילך. הצלם פשוט יעקוב אחריו. אבל הייתה לי החסימה שלי; ידעתי שרגל שמאל שלי נמצאת קדימה. ידעתי שאני אומר את זה ביד שמאל שלי כל פעם אז כדי שהם יבצעו את העריכה, הייתי עושה את זה ביד שמאל בכל פעם. הוא הוציא אותי מחלל מכני. תמיד החשבתי את עצמי ככישרון ממוצע ומה שיש לי זה מגוחך, מטורף, אובססיביות לתרגול והכנה. אבי נהג לומר כל הזמן, 'מזל הוא כשההכנה פוגשת הזדמנות'. אז אם אתה נשאר מוכן, אתה לא חייב להתכונן. כך אני מנהל את חיי. 'פשוט תישאר מוכן'. הישאר בכושר ואז אתה לא צריך למהר להתאמן לפני תחילת הסרט. אני אראה לך את שרירי הבטן שלי מאוחר יותר כי אני בכושר. אבל הרעיון הזה, אם אתה נשאר מוכן, אתה לא צריך להתכונן. אז הייתה לי את ההכנה הזו, הייתה לי את ההופעה הזו, ראיתי את זה במוחי ואני יודע שאני אצא לשם ואספק את ההופעה הזו ככה שאני רוצה לעשות את זה.

גבריאל אמר לי יום אחד, הוא אמר, 'אל תצטלם למצלמה שלי'. אמרתי, 'למה אתה מתכוון?' הוא אמר, 'אתה מצטלם למצלמה שלי. אני לא רוצה שתצטלם למצלמה שלי'. הוא אמר, 'אתה עושה פרצופים כאילו נפגעת. אנחנו נסגור, אתה תלך, אתה חוזר כשכואב לך באמת״. הייתי כמו, 'וואו'. הוא ומייקל מאן הם שני הבמאים שעבדתי איתם שיודעים את כל הטריקים שלי. הם יכולים לראות ממש דרכי ואת כל הרצון-איזמים ואת הדברים שאני יודע לעשות כדי לגרום לקהל לצחוק או לחייך או לבכות. אני יודע את כל הדברים האלה והם מוציאים ממני את הדברים האלה. זה מעניין. זה מפחיד אותי כרגע כי אני עובר למרחב שבו פשוט אין לי מושג מה הולך לקרות כשאני נכנס לסצנות האלה. אני חי ברגעים. אני מצלם את "I Am Legend" עכשיו ואני נרגש מהאפשרויות למצוא את המרחב האמנותי הזה".

בסצנה מכרעת בסרט, עיניו של סמית אדומות אבל הוא לא מזיל דמעות. כשנשאל אם זה היה וויל-איזם אמר סמית, "לא, לא, זה הכל אותנטי. גבריאלה מוצ'ינו עשתה עבודה מבריקה והרחיקה אותי מהמהלכים הרצויים שלי. זה כאילו הרגשתי שאני חושב, 'אני אלן אייברסון בעולם המשחק. איך אתה לא נותן לי לעשות את ההצלבה שלי?' הוא היה כמו, 'לא, זה לא בסרט הזה. אתה תמצא דברים אחרים. אתה כריס גרדנר אז אתה הולך ליצור בדרך אחרת. אתה תמצא דברים שונים וכמה זמן שנצטרך לצלם עד שתגלה את זה, זה כמה זמן אנחנו הולכים לצלם. אבל מה שאנחנו לא הולכים לעשות זה את אותה פרצוף שעשית עם K בסוף "גברים בשחור".'"

על הסרט הפוסט-אפוקליפטי מ-2007 "I Am Legend"

"אני עובד על "I Am Legend" כרגע. אנחנו קצת שוברים את הצורה. מעניין אותי לראות איך אנשים מגיבים לזה. עיצבנו משהו אגרסיבי לחלוטין וחדש ושונה. אנחנו מחליקים דרמת דמות קטנה של סרט אמנות לאמצע הקיץ הגדול שובר קופות, אז נראה איך זה יסתדר".