כמו מוטאון ו סטקס-וולט, הסגנון המכונה "פילי סול" נולד ברובו מתווית אחת, במקרה הזה של העיר עצמה Philadelphia International Records, בראשות צוות כתיבת השירים וההפקה של Kenneth Gamble and ליאון הוף. הצמד זכה לראשונה בזהב בסוף הסיקסטיז באטלנטיק, ויצר קלאסיקות כמו "Expressway To Your Heart" של The Soul Survivors, "Cowboys To Girls" של The Intruders ג'רי באטלר'ס "רק החזקים שורדים." הסאונד המיוחד שלהם - פופ-סול מתוק עם קצב אחורי פאנקי אך פשוט, עמוס בכלי מיתר וצופרים ומדי פעם גיטרה דמוית סיטאר -- פגעו במעריצי R&B שרצו משהו פחות שוחק מאשר טָהוֹר פַּחַד, וההצלחות שלהם הובילו אותם לייסד לייבל משלהם ב-1971.
הלייבל קטפה את הלהיט הראשון שלה באותה שנה עם יצירה של צוות ההפקה/כתיבת השירים הגדולים האחרים של פילדלפיה אינטרנשיונל, ג'ין מקפאדן וג'ון Whitehead: להיט הפריצה של האו'ג'ייס, "Back Stabbers". אבל הסינגל הבא של הקבוצה, "Love Train", נשא את החותמת של Gamble and Huff והגדיר את הז'אנר החדש בצורה מושלמת. Thom Bell, מפיק נוסף בלייבל, עזר ליצור את צליל הבלדה של Philly Soul עם ה-Delfonics' להיטים מסוף שנות השישים, ומאוחר יותר יעברו ללייבלים אחרים ויפקח על להיטים גדולים בסגנון עם ה-Stylistics וה- ספינרים.
שאר ה-R&B של העשור נשלט בחלקו על ידי פילי סול, שכן אפילו אמנים שאינם קשורים לז'אנר ניצלו הפופולריות של הסאונד עם סרטים כמו "Sara Smile" של הול ואוטס, "You'll Never Find Another Love Like Mine" של לו רולס. ו של אלטון ג'ון אודה לצליל, "חופש פילדלפיה". באופן אירוני, הרומנטיקה השופעת והפאנק הפשוט של פילי סול הולידו את עלייתו של דיסקו מאוחר יותר בעשור, ז'אנר שבסופו של דבר יחליף אותו, אם כי כוכבי הז'אנר רק הסתגלו מעט כדי להישאר פופולרי.
ידוע גם כ: פילדלפיה סול, R&B משנות ה-70, פילדלפיה אינטרנשיונל, דיסקו.
דוגמאות:
"האהבה שאיבדתי", הרולד מלווין והבלו תווים
הקצב הפשוט בשיר האפ-טמפו הזה, במקור בלדה, עזר להכניס את הרעיון של דיסקו -- וטדי האלתור הקולי האינסופי של פנדרגראס בסופו של דבר הביא דרך ארוכה לביסוס הרעיון של ה-12 אינץ' סינגל מורחב.
"רכבת אהבה", האו'ג'ייס
אולי האולטימטיבי בפילי סול, המנון אופטימי ללא הרף של הרמוניה גזעית ששוחרר בתקופה שבה יחסי הגזע האמריקני היו ללא ספק בשפל שלהם.
"T.S.O.P. (הצליל של פילדלפיה)," MFSB
הגדול מבין כלי הנגינה של Philly Soul, מעין תבנית לסאונד בביצוע ה להקת הבית של פילדלפיה הבינלאומית (ובאופן מוזר, שלישיית זמרי הגיבוי שלהם, השלושה מעלות).
"מתי אראה אותך שוב", שלושת המעלות
ה-Degrees קיבלו להיט פופ ענק משלהם עם הבלדה המשתוקקת הזו, פלא של Gamble-Huff שהולם באנחות ובקשקושים, כך שהשיג את זה קנה להם מקום לשחק עבור הנסיך צ'ארלס של אנגליה!
"יכול להיות שאני מתאהב", הספינרים
נכתב על ידי שניים מאורוות כותבי השירים של אטלנטיק, שהוקם על ידי הסולן הראשי בובי סמית', מונע הביתה על ידי האלתור של סולן ראשי אחר פיליפ ווין, וסיים עם קרניים צרפתיות שרק פילי סול הצליחה להשמיע קול מַלכּוּתִי.
"להתפרק כדי לפצות", הסטייליסטיקה
אולי הבלדה הגדולה ביותר בז'אנר, הפעם קיבלה משקל רגשי נוסף על ידי הצלילים המוזרים דמויי סיטאר שהיו סימן מסחרי של פילי סול והנשק הסודי של הפלסטו המדהים והמדהים של ראסל תומפקינס.
"היי שם נערה בודדה," אדי הולמן
הולמן היה הפלסט הגדול השני של הז'אנר, והפלופ המחודש הזה של רובי והרומנטיקנים היה כרטיס הכניסה שלו לכוכב... אבל זה היה הלהיט היחיד שלו.
"מופע צדדי", קסם כחול
"Sideshow" לא ידוע כמו חלק מהקלאסיקות האחרות של פילי סול, בכל זאת עשה עבודה מצוינת עם שגרת ה"ליצן הבוכה" האירוני והמתנשא מעצמו.
"אני תמיד אוהב את אמא שלי," הפולשים
הקבוצה ששמה את Gamble and Huff על המפה מלכתחילה גדלה עם הז'אנר, וזו הסיבה "Cowboys to Girls" נשמע כמו נשמה מתוקה והמעקב הזה נשמע כאילו הוא יכול לארוז ריקוד של שנות ה-70 קומות.
"האם לא (הפעם פוצצתי את דעתך)," הדלפוניקס
הבלדים הגדולים האחרים של פילי סול הגיעו עם עוד פלאסט קלאסי בוויליאם הארט, שהגיע לקהל חדש לגמרי לפני כמה שנים עם קאמבק שהפיק אדריאן יאנג.
