בתקופת ימי הביניים, היו שני אסכולות למוזיקה, כלומר: Ars Antiqua ו- Ars Nova. שני בתי הספר היו חלק בלתי נפרד במהפכה במוזיקה באותה תקופה.
למשל, לפני שנות ה-1100, שירים התנהלו בחופשיות וללא קצב מדוד. Ars Antiqua הציג את המושג של קצב מדוד, ו-Ars Nova הרחיב את המושגים הללו ויצר אפשרויות מדודות עוד יותר.
Ars Antiqua
Ars Antiqua הוא לטינית עבור "אמנות עתיקה" או "אמנות ישנה". הפופולריות של בית ספר זה למוזיקה השתרעה בין השנים 1100-1300 בצרפת. זה התחיל בקתדרלת נוטרדאם בפריז ויצא מהמזמור הגרגוריאני.
מוזיקה בתקופה זו מאופיינת בהוספת הרמוניות לפזמונים ובעלת סגנון מתוחכם קונטרפונקט. סוג זה של מוזיקה ידוע גם בשם אורגנום או סוג של שירה בהרמוניה בת 3 חלקים.
צורת מוזיקה חשובה נוספת מתקופה זו היא המוטט. מוטט הוא סוג של מוזיקה ווקאלית פוליפונית המשתמשת בתבניות קצב.
מלחינים כמו הילדגרד פון בינגן, לאונין, פרוטין, פרנקו מקלן ופייר דה לה קרואה מייצגים את ה-Ars Antiqua, אך יצירות רבות בתקופה זו נותרות אנונימיות.
ארס נובה
Ars Nova הוא לטינית עבור "אמנות חדשה". תקופה זו תפסה מיד את ארס אנטיקה כשהיא השתרעה בין המאה ה-14 למאה ה-15 בעיקר בצרפת. תקופה זו ראתה את המצאת התווים המודרניים והצמיחה בפופולריות של המוטט. סוג אחד של מוזיקה שצמח בתקופה זו הוא הסיבוב; שבו קולות נכנסים בזה אחר זה בתקופות קבועות, וחוזרים בדיוק על אותה מנגינה.
מלחינים חשובים בתקופת ארס נובה כוללים את פיליפ דה ויטרי, גיום דה מצ'אוט, פרנצ'סקו לנדיני ומלחינים אחרים שנותרו אנונימיים.
