למרות שזו תעלומה כמה מוזיקאי רוק יכולים לדעת משהו בכלל על איך זה מרגיש לעבוד כמו כולנו, מוזיקת פופ תמיד התהדרה בנטייה מסוימת להתבטא בעניינים של מקום עבודה. הסיבה לכך היא שרוב מאזיני המוזיקה הפופולרית חייבים לגרור את עצמם מדי יום למקומים פחות אידיאליים כדי לעשות רחוק מעבודות מרגשות שבגינן הם מקבלים מעט הערכה או הכרה. הנה הצצה - ללא סדר מסוים - לכמה מהמדיטציות הבלתי נשכחות של מוזיקת הפופ של העשור בנושא העבודה הזה, החל מאפלה ועצבנית ועד קלה ופשטנית.
יואי לואיס והחדשות - "עובדים בשביל פרנסה"
בהצעה הזו משנת 1982, שמקורה ב-Bar-Bok-Gone-Pop Huey Lewis & the News, ההקבלות בין המאבקים של להקת בר שעובדת קשה והקשיח הממוצע שעובד כמעט משכנע. אחרי הכל, הסיכוי לא לקבל העלאה כשצריך או צפויה, כמו גם המהירות שבה השכר מחליק הם נושאים מוכרים מאוד לאלו מאיתנו שאינם כוכבי רוק. עם זאת, מעל לכל, ה"לקחת מה שהם נותנים" למקהלה מבטאת בצורה הברורה ביותר את התסכולים של החיים בין 9 ל-5. השיר עצמו חסר את קסם הדו-וופ של "Do You Believe in Love" הנוצץ המעולה? - גם מה-LP "Picture This" - אבל בכל זאת הוא שומר על קסם מחורבן, יאומן.
ברוס ספרינגסטין - "עובדים על הכביש המהיר"
קשה לבחור רק אחד שיר שנות ה-80 על עבודתו של ברוס ספרינגסטין, אמן שתמיד שמר על אהדה וקסומה למצוקת האדם העובד. ובכל זאת, המנגינה הפחות מוכרת הזו מ"Born in the U.S.A". עומדת אולי כבחינה הישירה ביותר של ספרינגסטין לגבי הדרך שבה העבודה יכולה ללכוד אותנו ולהוביל אותנו למעשים נואשים כדי להימנע מבזבוז באחיזתה. ספרינגסטין הוא במקרה אחד האמנים הבודדים האמיצים מספיק כדי לחזור על הנושא שוב ושוב, גם אם המנגינה הזו מתאפיינת בטון מוזיקלי ומקצב מרגש שמבדילים אותה מדומה ואפל יותר קומפוזיציות.
Loverboy - "ליל שישי"
כולם מצפים ששיר של Loverboy ייכנס לרשימה הזו, אבל אנחנו הולכים לזרוק כדור עקום ולעזוב את הקיים בכל מקום והעריך יתר על המידה את "Working for the Weekend" כדי לפנות מקום לרוקר הפחות מוכר הזה מ-"Lovin' Every Minute of" מ-1985 זה". הסיבה לבחירה היא שחוץ מהכותרת, המנגינה הכי מפורסמת של הלהקה באמת לא עוסקת בכלל בעבודה. "ליל שישי", לעומת זאת, חוגג ישירות את השלכתו של עוד שבוע עבודה מפרך בעזרת מסיבה אינסופית. כמו ספרינגסטין, גם לוברבוי מציגה כאן מכוניות מהירות כנחמה לנוכח מעשי הפרך של החיים, אבל גם הלהקה מצליחה להזריק משהו לפחות עמוק במקצת בהתבוננות שעבודה מסתכמת לעתים קרובות ב"להקפיד על הזמן" בהמתנה ליום טוב יותר.
בילי ג'ואל - "אלנטאון"
בילי ג'ואל לא תמיד היה במיטבו כשהוא הולך לפרשנות חברתית (פשוט תרמז על "לא התחלנו את האש" פעם נוספת אם אתה מעז), אבל הלחן הזה הוא טיפול סימפטי ומפורט כראוי לנושא שממשיך לרדוף את האמריקאי עוֹבֵד. שחיקת הבסיסים התעשייתיים הרסה מזמן קהילות, אבל הפרטים הליריים והנשכניים של ג'ואל ההבנה של איך זה מרגיש שידחו את הפרנסה או נגנזו באמת פוגעת קשה מבחינה רגשית. "לא, אני לא אקום היום..." צובט בטן.
דונה סאמר - "היא עובדת קשה בשביל הכסף"
ובכן, זה לא פשוט, שיר פופ נהדר שמשלב בזריזות את הנושא החברתי של שנות ה-80 של ההצפה ההולכת וגוברת של נשים למקום העבודה עם מאבקי שכירים מיושנים וטובים. מילות השיר מתארות את התקופות הקשות שיש לחברה נאבקת במעמד הפועלים בהתפרנסות, וישנה חריפות ברורה לאופן שבו גיבורת המנגינה מוצאת איכשהו דרך להרגיש שהיצירה שלה היא כְּדַאי. העובדה שהמילים יכולות לתפקד גם כאזהרה לגברים בכל מקום משמשת בונוס נחמד. מלכת הדיסקו לשעבר דונה סאמר עושה כאן את חותמת שנות ה-80 שלה, והלחן מצליח איכשהו להיות גם נצחי וגם מיושן.
ברוס הורנסבי והריינג' - "כל נשיקה קטנה"
זה לא מפתיע למצוא ברשימה הזו עוד ברוס ששחרר א אלבום קלאסי משנות ה-80 (האלבום המרענן של Bruce Hornsby & the Range "The Way It Is" מ-1986) והוא גם מפגין כישרון בכתיבת שירי פופ איכותיים ובעלי מודעות חברתית. במקרה של המנגינה הזו, הורנסבי כותב באופן אורגני על משהו שהוא מכיר היטב בתור יליד מרכז הספנות של וירג'יניה החוף. גיבור עובד הרציף שלו משתוקק לחיים טובים יותר אבל לא מתלונן על שבירת הגב. ובלב השיר עומדת כמיהה רומנטית, רובד שמספק את הפאנץ' הרגשי הנוסף.
The Bangles - "Manic Monday"
הלהיט המפלצתי הזה של הנסיך ל-The Bangles הוא קלאסיקה משנות ה-80 בכמה רמות, אבל היחס שלו לענייני מקום העבודה הוא ייחודי במיוחד. האימה סביב תחילת יום שני היא בהחלט לא נושא חדש עבורו מוסיקת פופ, אבל הגשר של השיר הופך את הנושא בחוכמה על ראשו. כשסוזנה הופס שרה על הצעה מאוהבת בתזמון לא נוח מאהובה, "Manic Monday" הופך למדיטציה עגומה על ההתנגשות בין מחויבויות ארציות לבין שמחות החיים.
שינה איסטון - "רכבת בוקר (תשע עד חמש)"
אולי אף שיר ברשימה הזו לא מצייר עבודה בצורה מייסרת יותר מהפנינה הזו של שיינה איסטון של תחילת שנות ה-80. אחרי הכל, העבודה היא הדבר היחיד שמרחיק את היפהפייה המסכנה הנוסעת ברכבת מההנאה המתמדת לכאורה שמספק בבית המספר המורעב של איסטון. (הו, צפייה בשעון שחייבת להימשך במשרד של הבחור הזה!) מצד שני, ייתכן שהמפגשים הרומנטיים לא יהיו כמו מספק אם האוהבים ישבבו יחד בבית כל היום כל יום, כשאחד או אחר מבקש להשתולל כל יום בשעה צָהֳרַיִים. ואז שוב... אנחנו מדברים כאן על שיינה איסטון - או לפחות על גרסת הפנטזיה הבדיונית של - אחת מכוכבות הפופ הנחשקות ביותר של היסטוריית הפופ.
החברים - "נערה עובדת"
אבוד גל חדש הקלאסיקה החוגגת את המרדף החמקמק של החיה הזכרית אחר שוגר מאמא, המנגינה הקליטה הזו הפכה ללהיט אמריקאי מינורי של להקת הפאנק רוק הבריטית המושפעת מהרגאיי ב-1982. ולמרות שזה לא נכנס יותר מדי לפרטי העבודה שנעשתה על ידי הדמות הנשית הטיטולרית - מלבד התייחסויות קצרות ל "מפעל" ו-"9 עד 5" - המנגינה עושה עבודה טובה בבחינת שאיפות העלוקות חסרות האשמה של האיש השומר השואף, המשמש גם בתור מספר. עם זאת, יותר מכל, הוא מתהדר בפזמון מדבק בצורה נפיצה שמכפיל את השיר הזה כסוג הטוב ביותר של ממתק אוזניים.
האזעקה - "Devolution Workin' Man Blues"
לפעמים מאופיינת בצורה לא הוגנת כאיש עני U2, ל"האזעקה" תמיד היה תפיסה מעניינת וקשוחה על מאבק אנושי, והלחן הזה הוא כניסה ראויה בפנתיאון שירי העבודה. תמונות השיר של הגיבורה הולכת לבדה ברחובות, מתריסה מול הכפשות, עלולה לעורר את ליבו של השמרן הכי אבן (או לא). ובכן, בואו לא נבקש יותר מדי משיר פופ. די לומר שהנושא של מלח הארץ עובד היטב עם הצליל המרופט של The Alarm. השיר הזה מ-1989 מ-"Change" הוא רק אחד משירי הלהקה רבים ששולטים בטון כה ארצי ומעורר השראה, אבל זו בחירה מצוינת במיוחד לסיים איתה את הרשימה הספציפית הזו.
