בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם מתלוננים על הצטננות, זכרו שיש הרבה דברים גרועים יותר שתוכלו להיתקל בהם - לפחות אם אתם במקרה בסרט אימה. מהנגיף אוכל הבשר ב"קדחת הבקתה" ועד לטפילים הפרהיסטוריים הקטלניים ב"ההפשרה", האימים בסרטים למטה מפחידים כמו כל דבר שהדמיון יכול להעלות על הדעת.
הופעת הבכורה המדהימה של אלי רוט על וירוס אוכל בשר שהורס חופשת סוף שבוע בבקתה ביער היא מתוחה ולא נוחה עם פס אפל של הומור - הכל דברים טובים בסרט אימה.
נגיף "זעם" ניסיוני שהתפשט משימפנזה מעבדה הופך את בריטניה לשממה בדלילות מאוכלס על ידי ניצולים ו"נגועים" אלימים, שהפיצו את המחלה על ידי פליטת המזוהמים שלהם דָם. האפוס הבריטי פורץ הדרך הזה הקים סטנדרט חדש לסרטי זומבים מודרניים עם אסתטיקת הווידאו הדיגיטלית המהודרת שלו.
בסרט הפולחן הגופני אך המהנה הזה, כנופיית שטן מטורפת ואלימה אוכלת פשטידות בשר משובצות בדם נגוע בכלבת, מה שהופך אותן למטורפות ואלים עוד יותר. לאחר מכן יוצאים חברי הכנופיה להדביק את שאר העיר.
ענבי המוות (1978)
אולי הסרט הנגיש ביותר מבין סרטיו של במאי האימה האירוטי הצרפתי ז'אן רולין, "ענבי המוות" מספר ל- סיפורה של עיירה צרפתית קטנה שתושביה הופכים למטורפים רצחניים על ידי חומר הדברה שרוסס על המקומיים ענבים. זה קצבי בצורה מפתיעה ועתיר אקשן יחסית לתמונה של רולין, ועם המון פצעים פתוחים מחלחלים, הוא נודע בתור "סרט הגור" הצרפתי הראשון.
משהו מקדים ל-"Resident Evil" ו-"28 Days Later", הצ'ילר המתעלם הזה עם צוות שחקנים מרשים (סם ווטרסטון, קתלין קווינלן, יפת קוטו) מתרחש במתקן ממשלתי שננעל לאחר שווירוס ניסיוני מזהם את העובדים והופך אותם למלאי זעם מטורפים.
"28 שבועות מאוחר יותר" מתגבר על כמה בעיות עלילה כדי לספק המשך ראוי ל"28 ימים מאוחר יותר" הנהדר - אם כי החלק הטוב ביותר בסרט עשוי להיות 10 הדקות הראשונות.
המשוגעים (1973)
מאסטרו הזומבים ג'ורג' רומרו מפנה את עיניו לחיים בסיפור הזה על עיירה שנדבקה בסוכן ביולוגי שמוציא את התושבים מדעתם. בניגוד לגרסה המחודשת, הסרט הזה מתקופת וייטנאם מלא בפרשנות פוליטית, המתמקד בעיקר ב מאחורי הקלעים של הצבא אסטרטגיה לצמצם את התפשטות המחלה - על חשבון האדם נפגעים.
בסיפור שיכול לבוא רק מהמוח המעוות של דיוויד קרוננברג, אישה שמקבלת השתלת עור ניסיונית מגדילה בסופו של דבר פתח בבית השחי שלה שמוצץ דם מקורבנותיו - שבתורם מפתחים תשוקה "משוערת" לדם בעצמם.
הערך הזה בהרכב Ghost House Underground 2009 הוא "קדחת הבקתות" פוגש את "הדבר", כקטלני טפילים פרהיסטוריים משתחררים על סטודנטים לאקולוגיה שמגלים ממותה צמרית בקרח נמס כובע. זה מתוח ומטריד עם פרשנות חכמה על ההתחממות הגלובלית.
אישה מחפשת נואשות אחר בתה המתבגרת המנוכרת בשכונת פרברים מנותקת על ידי מבצע צבאי חשאי. זה סיפור מרגש שמתגבר על התקציב הנמוך שלו עם משחק חזק, בימוי נהדר ודמויות מסקרנות ומעגלות שלמעשה אכפת לנו מהן. מתוח, מפחיד ומסופר ביעילות, זה חלק "המשוגעים", חלק "הסגר", חלק "ליל המתים החיים".," ולהפריד משהו אחר לגמרי.
"נשאים" בוחן את הייאוש של המין האנושי בעיצומה של מגיפה עולמית מדבקת ביותר. אפל, אמוציונלי ובאופן מכוון, זו דרמה לא פחות מאשר אימה, תוך הימנעות מתיאטרונים הוליוודיים משוחקים, עפר מסוגנן וכל מראית עין של סוף טוב.
הזיהום ב"ספלינטר" מגיע באדיבות יצור זר - משהו כמו פטריית דורבנים חייזרים, טפיל שמתפשט בגוף המארח ומשתלט, בין אם המארח מת או חי, שלם או בתוך חלקים. הסרט לוקח תבנית פשוטה של סרט מפלצות וינטג' - יצור לא ידוע, קורבנות חסרי אונים שנלכדו בתחנת דלק נידחת - ומחדיר בו רגישות מודרנית איומה וחוש הומור מרתק.
סרט האימה הבולט הזה מתנגן קצת כמו "הסגר" דל תקציב, עם תושבי אבן חומה בעיר ניו יורק נאבקים בנגיף מכרסם שהופך את הקורבנות ליצורים דמויי חולדה אוכלי אדם. הוא מתפצפץ עם אנרגיית קולנוע עצמאית קודרת ומנהל משימה שסרטים עם פי 20 מהתקציב שלו מתקשים איתה - יצירת דרמה אמיתית עם דמויות ריאליסטיות שאכפת לך מהן.
ב"הדברים", הזיהום מגיע ממזון דמוי גלידה שמתגלה כיצור חי שאוכל אנשים מבפנים, והופך אותם למזל"טים חסרי שכל. סאטירה אפלה של צרכנות, ה"וירוס" האמיתי של הסרט עשוי להיות חמדנות אנושית.
זיהום (2004)
הסרט היפני המרתק "קאנסן" ("זיהום") מתנגן קצת כמו "הסתערות על מתחם 13" פוגש את "קדחת הבקתה", כצוות של מוזנח, בית חולים חסר-צוות ומחוץ לדרך מקבל בחוסר רצון חולה נגוע במחלה שהופכת אותך למשוגעת לפני המסת האיברים שלך למחלה. נוזל ירוק. העובדים נאבקים להתמודד עם ההידבקות תוך שהם מנסים לכסות על מבצע מקולקל שעלול לעלות להם בעבודתם.
המשוגעים (2010)
ואילו המקור לקח את סיפורה של עיירה קטנה שהשתגעה מנשק ביולוגי והתייחס אליה במסר כבד הטון האנטי-ממסדי, הרימייק מכוון יותר לפעולה, מתמקד בעיקר במאבקי הקו הקדמי של תושבי העיר להלחם הנגועים.
צמרמורת (1975)
בתכונה מוקדמת זו עם תקציב נמוך אך מרגשת של דיוויד קרוננברג, המשלבת מהומה אפוקליפטית עם אמירה חברתית על ההפקרות המינית של בשנות ה-70, רופא מטורף יוצר טפיל דמוי שבלול שהוא שילוב של אפרודיזיאק ומחלת מין ומשחרר אותו על תושבי קנדי רב קומות.
טפילי חייזרים דמויי שבלול מתרסקים בעיירה קטנה ומתפקדים כ"מחלה מודעת" שמשתלטת על גופם של תושבי העיר ומשתמשת בהם כדי להאכיל ולהתרבות. "Slither" הוא שילוב שערורייתי ומלא דמיון של סרט מפלצות, סרט פלישת חייזרים, סרט זיהום, וחג גס.
בגורפסט האיטלקי הזה, מגיפה על טבעית מתפשטת באולם קולנוע, והופכת את הקהל לשדים צמאי דם. הסרט מתהדר בקצב מהיר, אקשן מופרז, ופסקול אטמוספרי שמגביר את ההתרגשות של קרב ההישרדות.
הסרט הקנדי הזה כתוב בצורה חכמה ומשחק מעולה, מאופק בצורה יוצאת דופן, מספק יותר ריגושים פסיכולוגיים מאשר פעולה מוחלטת דרך סיפור של טירוף אלים המופץ על ידי מילה מדוברת.
