לא היו לנו 'פחות מ' -היה לנו ההפך.
כמו הרבה מהגרים מהדור הראשון, הורי הגיעו מהודו לארצות הברית, וחיפשו את "החלום האמריקאי". לאחר שבילה שנים לובש את אותם שלושה זוגות מכנסיים וחולצות, הגיע אבי בשנת 1978 עם שמונה דולר בלבד לשלו שֵׁם. רק לאחר שעבד במשמרות לילה בחנות ממתקים (ושינה במעברים) במשך חודשים, הוא מצא עבודה טכנאית כימיה ופגש את אמי, מהגרת הודית נוספת. הם התיישבו יחד בעיר מנומנמת, בפרברים, במרכז ניו ג'רזי.
כשגדלתי בעיר לבנה ועשירה להפליא, היו הרבה אנשים כמוני. יכולתי לספור את מספר הסטודנטים הדרום אסיאתיים על יד אחת, אולי על שתי ידיים. אני זוכר שהרגשתי לא במקום, דג מחוץ למים מנסה להיטמע. הנוהגים בהם עקבנו כמשפחת מהגרים - כאלה שבהם הורי ניסו בכל כוחם לחצות שתי תרבויות - החריפו את תחושתי.
להורים שלי לא היו יותר מדי חוקים קפדניים לבית שלנו, אבל אני זוכר שהעיקר הוא "אל תבזבז". זה חל כמעט על כל אחד פריט ונסיבות: החל משימוש חוזר במכלי יוגורט לארוחות הודיות, ועד להפוך בגדים ישנים לסמרטוטים, ועד לאכול כל ביס מזון. כשהחברים שלי קנו את האחרונים והגדולים ביותר, הורדתי ללבוש את הבגדים שאמי רכשה בתחילת שנת הלימודים. (אני אומר שהודח כיוון שזה באמת הרגיש.)
כשהורים אחרים היו עוטפים שאריות בכלי פופרה מהודרים, בחרנו בציפלוקס ישנים, מיכלי אוכל ושקיות קניות מפלסטיק מהמכולת. תבניות עוגיות ישנות שימשו כערכות תפירה או למיון תכשיטים. ואם אחי ואני אי פעם השארנו אוכל בצלחות ארוחת הערב, הורי הזכירו לנו שאוכל אינו מתבזבז וכי אין לאחרים את אותה פריבילגיה. הם ידעו זאת ממקור ראשון.
הוריי למדו לאזן את הלך הרוח הוותיק שלהם שנסמך על קשקוש ותושיה עם עושר חדש וצנוע מאוד. הלך הרוח הזה נולד מתוך עשרות שנים של מגורים בדירות צפופות עם עד 10 אחים בכל פעם, כשהם לובשים הורדות ביד, בלי לדעת מהיכן מגיעות הארוחות הבאות, ועובדים בגילאים צעירים כדי לטפל באהבה יחידות.
למען האמת, הלך הרוח הזה גרם לי להרגיש "פחות מ", כאילו לא יכולתי לעמוד באורח חייהם של חברי של חדש יותר, גדול יותר, טוב יותר. זה גרם לי להרגיש שיש לנו כל כך מעט, למרות שחיים באותו בית עם ארבעה חדרי שינה כמו כולם. כמו ילדים רבים מהדור הראשון, ראיתי בפילוסופיה של הוריי להתייחס לבזבוז כאל נסיבות בלבד, לעוני. מעולם לא עלה על דעתי שהורי הם "מתרגלים" של קיימות. גם לא עלה על דעתי כי על ידי היותנו בר קיימא, אנו מכבדים את המאגר של מה שיש לנו כיום, ולא את היעדרותו.
כשעברתי את לימודי הקולג 'והלימודים לתארים מתקדמים, עלה בי עד כמה משבר האקלים היה חמור (והוא), וכמה אנשים נוצלו בשם אופנה מהירה, כולל מדרום אסיה שלי קהילות. התחלתי לשאול מאיפה הגיעו הבגדים שלי, איך ערים מתמודדות עם מזון ופסולת פלסטיק, ומי או מה עלול להיפגע בכל מה שאני צורכת.
למען האמת, תהיתי גם מדוע רק נשים לבנות מובילות את השיחות סביב קיימות, ומדוע ההגדרה הנפוצה ביותר של "חיים קיימא" אינה נגישה לרוב. לאורך כל המסע החינוכי שלי - כי המונחים המיינסטרים בהם השתמשו היו בני קיימא ו ידידותי לסביבה-שמיעה מנשים לבנות מערביות בלבד באמצעות פלטפורמות המשפיעות שלהן מעולם לא הדהדה אותי ברמה האישית. מה הם הבינו בקיימות שונה ממה שתרבויות אחרות נהגו במשך מאות שנים?
כל התכונות שבחוץ מתמקדות לעתים קרובות בחיי "אורח חיים נטול פלסטיק" והיו מדריך לאדם עשיר להיות פסולת נמוכה, ולומד תוך כדי. רוב הפרסומים מעולם לא כללו קולות מהקהילות שתרגלו קיימות לאורך זמן, ולעתים מתוך צורך צרוף.
רק לאחרונה חיברתי את מה שהוריי לימדו אותי ומה שהפך למיינסטרים. הפרקטיקות שמשפחתי עבדה כל כך קשה להנחיל בשם הקיימות, לכבד את כדור הארץ האחד והיחיד שלנו ואת משאביו הסופיים. הם היו לכבוד כל מה שהיה לנו. לא היו לנו פחות מאשר - היה לנו ההפך, יותר ממה שהיינו צריכים אי פעם. זו לא הייתה תנועה חדשה, רק כזו שראיתי רק דרך עדשה שטופה לבן.
באופן מעניין, כששאלתי את קהילת ה- BIPOC שסביבי על חוויות מסוג זה, קיבלתי עשרות תגובות דומות. רבים גם הרגישו קמצנים או עניים כמוני, שהשיטות ה"דביקות "האלה נחשוף יום אחד, למרות שאנחנו עצמנו לא נאבקים באותו אופן. עבור משפחותינו, קיימות הייתה מושרשת בתרבויותינו; זה לא היה הטרנד החדש ביותר לסביבה. זו הדרך שבה גדלנו, גם אם מעולם לא קראנו לזה "בר קיימא".
האם היה בסיס ההורים שלי להיות בר קיימא מניסיונם עם עוני? בטח, איך יכול להיות שזה לא? אבל האם זה הופך את ערכי המשפחה שלנו לפחות קיימים יותר? הייתי טוען יותר כי זה ישירות ואותנטי מקהילות שיסבלו הכי הרבה משינויי אקלים וניצול. סיפורים אלה הם גם אלה שצריך לספר על ידי חנויות ממוקדות קיימות.
כמבוגר, אני רואה עד כמה אני מחקה את עצם הפרקטיקות שהוריי לימדו אותי. התצפית הכי מעניינת שלי? בכל פעם שאני שומר מיכלי פלסטיק ישנים או עושה שימוש חוזר בטיז כמו סמרטוטים, אני עושה זאת כי אני מבין שזה הדבר הנכון לעשות. למרות שהורי מעולם לא השתמשו במונחים או בז'רגון, קיימות היא אתוס שאאמץ לנצח. במיוחד עכשיו, לדעת מה זה בדיוק ואיך זה יכול להיראות בכל צורותיו.
