להחזיק מעמד ולהרפות באהבה

סברינה אוהבת לכתוב על אהבה, חיים וכל מה שביניהם בגישה כנה אך הומוריסטית.

אני חושב שלכל אישה היה לפחות בחור אחד בחייה שהיה לה קשה לוותר עליו באמת. לא משנה מה הוא עשה, היא תמיד תעניק לו את היתרון של הספק. לא משנה כמה פעמים הוא איכזב אותה, היא תחשוב שהפעם זה יהיה אחרת. הוא כמו סם או התמכרות, אתה רק צריך טעימה קטנה וחזרת למקום שבו התחלת. הוא אולי הדבר האחרון שאתה צריך בחייך, אבל לעזאזל אתה פשוט לא יכול לעזוב אותו.

באופן אישי, פעם היה לי אחד מהחבר'ה האלה בחיי. איכשהו, הוא תמיד היה מפתה אותי בחזרה פנימה רק כדי לעזוב אותי כל פעם מחדש. במבט לאחור עכשיו, אני רק רוצה לנער את עצמי או לצרוח על עצמי כי איך יכולתי שלא לראות מה היה כל כך ברור. למען ההגינות, הייתי רק בן 15 כשזה התחיל, אבל נתתי לזה להמשיך עד יותר מעשור מאוחר יותר. זה כאילו שלא משנה כמה פעמים הוא יאכזב אותי, הייתי חושב שהפעם הבאה תהיה אחרת. אני חושב שזה קשור לעובדה שהייתי כל כך צעיר כשפגשתי אותו ועשיתי אותו אידיאלי לרמה כזו שלעולם לא תוכל לעמוד במדד. בראש שלי, הוא היה כל מה שהייתי צריך שהוא יהיה. במציאות, הוא היה כל מה שצריך להימנע ממנו ברצינות.

למען האמת, גם אם עשיתי לו אידיאליזציה, מעולם לא ביקשתי ממנו שום דבר שהוא לא יכול לתת לי. מעולם לא הייתי אישה שדאגה לה הרבה מפרחים או מתנות אז מעולם לא ציפיתי שמישהו שיצאתי איתו ייתן לי את אלה. זה תמיד גרם לי להרגיש מוזר שמישהו יוציא עליי הרבה כסף. אני מעדיף שהם יבלו עליי הרבה זמן וישקיעו הרבה מחשבה בדייט. הדבר היחיד שאני מצפה ממישהו שאני יוצאת איתו הוא הזמן והנאמנות שלו. אתה לא יכול לקנות את הדברים האלה, אבל הבחור הזה אפילו לא היה יכול להרשות זאת לעצמו אם הוא ינסה.

השלטים היו שם כל הזמן, אבל פשוט סירבתי לראות אותם. אני חושב שכשאתה באמת רוצה שזה יסתדר עם מישהו, אתה תהיה עיוור למה שאתה לא רוצה לקבל לגביו. אתה רואה אותם דרך משקפיים בצבע ורדרד ומבטל כל תקלה שיש להם. זה צריך להיות דגל אדום אם הדבר היחיד שמישהו עקבי בו הוא לאכזב אותך. וזה תחום שבו הוא מעולם לא אכזב אותי. תשעים אחוז מהזמן התוכניות שעשינו לבלות יחד לא התרחשו. אני מניח שהיה לו כל כך קשה לתכנן תוכניות ולשמור אותן עם מישהו שהיה כל כך למטה ברשימת העדיפויות שלו. ממש כולם באו לפני. כשאני חושב על זה עכשיו, אני פשוט מתכווץ עד כמה רציתי שמשהו יעבוד שכמובן לא בריא לי לפחות.

אבל זה העניין, זה היה הריגוש של המרדף בשבילי. אתה תמיד רוצה את מה שאתה לא יכול לקבל ולעולם לא יכולתי באמת לקבל את הבחור הזה. הוא היה כמו פרפר שלעולם לא תוכל להתקרב אליו. בכל פעם שאתה מנסה להתקרב, הוא נבהל ועף משם. פעם חשבתי שהוא ישתנה עם הגיל ולבסוף יהיה בוגר ואחראי. ויש לו, רק לא איפה שזה נוגע למערכות יחסים. אני מכיר אותו חמש עשרה שנה והוא עדיין אותו ילד מפוחד כשזה מגיע לנשים. הוא אחד מאותם בחורים שלעולם אין להם מערכת יחסים יציבה. כל אחד מהחברים הקרובים שלו התחתן ויש לו ילדים אבל הוא עדיין רווק ועכשיו אני יודע למה. זה לא רק אני. זה אף פעם לא היה עליי. זה רק מי שהוא וזה לעולם לא ישתנה.

כשהתעניינתי ברצינות במישהו אחר, כל המצב עם הבחור הזה התחיל להתפוגג לאט במוחי. כל יום חשבתי עליו פחות ופחות והוא נעשה חסר חשיבות. התחלתי לראות איך אני בכלל לא צריך אותו בחיים שלי. היינו מה שהיית מכנה חברים בשלב זה. לא מסוג החברים שאתה יכול להתקשר אליהם בשלוש לפנות בוקר אם היית בצרות. יותר כמו חברים בפייסבוק שנמצאים שם אבל אין להם חשיבות אמיתית בחיים שלך. כשהוא היה מבקש לבלות, זה הפך כמעט קומי במוחי. הייתי מהמר אם הוא באמת ימשיך או יבטל ברגע האחרון שוב. בלי קשר לתוצאה, לא אתאכזב יותר. בשלב הזה יכולתי להיות פחות אכפת לי. אם במקרה הוא ימשיך, בטוח שהיינו יוצאים לאכול ארוחת ערב או משקאות או כל דבר אחר ומפטפטים כאילו כלום לא קרה. היינו נהנים, מתכננים להיפגש שוב, ומי לעזאזל יודע אם הם באמת קרו כי הפסקתי לעקוב מזמן.

תמיד תהיתי למה הבחור הזה תמיד חזר אליי. האם הוא באמת כל כך מעוניין בי ופשוט לא יכול היה להתחייב, או שעשיתי משהו שמבטיח שהוא תמיד יחזור? לפי פסיכולוגים התנהגותיים, אנו נבצע התנהגויות מסוימות רק אם אנו אוהבים את התגובות שאנו מקבלים מהם. עכשיו זה הגיוני. הוא תמיד ביקש ממני לבלות כי הוא ידע שהתגובה שלי תמיד תהיה כן. זה היה כמו דבר בטוח. גם אם לא הייתה לו שום כוונה להמשיך, הוא ירד מהעובדה שהסכמתי ופיניתי לו זמן כשיכולתי לעשות דברים אחרים. אני יודע את זה כי כשהתחלתי להיות "לא בטוח" ולא לממש את התוכניות שנעשו איתו, הוא היה מתעצבן. איך אני מעז להתייחס אליו כמו שהוא התייחס אליי כל כך הרבה שנים. מי חשבתי שאני? ככל הנראה, זה לא-נו גדול בספר שלו. לעולם אל תתייחס אליו כמו שהוא מתייחס אליך. מי ידע?

מצד שני, גם אני קיבלתי תגובה מסוימת מההתנהגות שלי כלפיו שלא יכולתי לעמוד בפניה. הוא היה מתעלם ממני במשך חודשים בכל פעם ואז משום מקום מתקשר אליי. אני זוכר שבכל פעם שהוא פנה אליי התרגשתי. התרגשתי קצת בכל פעם שקיבלתי הודעת טקסט או הודעה, כאילו אולי הפעם הדברים יסתדרו. אני חושב שזו הייתה התקווה שהחזיקה אותי כל הזמן הזה. אחרי השיא הראשוני הזה, תבוא האכזבה הבלתי נמנעת. ואז המחזור היה ממשיך עוד ועוד עד שלבסוף שברתי אותו.

זה כנראה היה אחד השיעורים הקשים ביותר שהייתי צריך ללמוד בחיי, אבל אני חושב שבשלב הזה שלטתי בזה. זה היה אחד משיעורי "הדרך היחידה לצאת היא דרך". ועכשיו, כשאני בצד השני של השיעור הזה, לעולם לא אצטרך לעבור אותו שוב. אחרי כל כך הרבה שנים של אכזבות, דמעות וחוסר שביעות רצון כללית, חשבתי שאשנא את הבחור אבל אני לא. אני לא שונאת אותו כי אני לא מרגישה כלפיו כלום. זה לא שהוא בחור רע או משהו כזה. הוא לעולם לא ישבור לך את הלב כי לעולם לא תתקרב מספיק כדי לראות אם יש לו אחד. האם אתה באמת יכול להאשים בחורה שמעולם לא ויתרה על מישהו? תמיד מנסה לראות את הצד הטוב ביותר שבהם? ולהאמין במישהו שכמובן אין לו בעצמו? כנראה שלא. אבל לעולם לא כדאי להמר על סוס שיש לו רצף הפסדים ארוך. זה אף פעם לא חכם להמר על מפסיד. לעולם לא תקבל את הזמן הזה בחזרה.

אה ודרך אגב. איזה מזל יש לאישה שיום אחד אולי תתחתן איתו? אין לה מושג על הזמנים הכיפיים שצפויים לה עם הבחור הזה. כל כך הרבה שאלות כמו האם הוא יופיע לחתונה או לא? האם הוא יעזוב אותך בירח הדבש או יישאר לאורך כל הדרך? הייתי אומר שהסיכויים הם 50/50 במקרה הטוב בכל מצב נתון, אבל מעולם לא הייתי אישה מהמרת.

My Immortal מאת אוונסנס

© 2017 GreenEyes1607