התחלתי את יום טנסי הבהיר והנויר לשלוח הודעות טקסט, אחת לאחותי והשנייה לחברה יקרה.
"בוקר טוב, אני הולך לנסות רכיבת אופניים קצרה היום במקום טיול בוקר." זה היה האביב של שנתי ה-60, השנה שבה הנוסטלגיה נמצאת בהיפרדרייב.
הנחתי את האופניים הלא משומשים של בעלי ג'ו במשך חודשים במוסך הדליל שלנו ותכננתי לאט לאט את הנסיעה האידילית שלי. הייתי מדווש בשבילים מרופדים בהדסים לבנים, ברוש מתנשא ולבנדר, שזורים במרפסות קדמיות ועוברי אורח; אולי אפילו הייתי מזיז סל נצרים לבר הקדמי ועוצר אצל דיקסי ברחוב יוז בשביל חמניות. הייתי הופך למם מושך: מחייך, מנופף וחולף בשכונה.
לבדי, הידקתי מעט את הקסדה, והסעתי את האופניים המסורבלים למגרש החניה של הדירה שלנו. המושב נראה גבוה, אבל כמעט הייתי בטוח שג'ו הוריד אותו. הוא היה בעבודה והחלטתי הוכרעה: היום היה יום האופניים; כבר שלחתי את ההודעות! רכבתי על אופניים עם מושב גבוה בעבר, גם אם זה היה לפני קרוב ל-50 שנה. הרכיבה בהחלט תבוא באופן טבעי גם אם לא נכנסתי באופניים... לא ממש יכולתי לזכור את הפעם האחרונה.
החלק האחורי של הבניין היה דליל, עם מכוניות שחנו ב-#302 וב-#304, שתיים מתוך שש-עשרה היחידות. זה היה יום רביעי, היום בשבוע שבו רוב האנשים עבדו או הסתדרו; זה הרגיש משחרר להיות לבד במה שדמיינתי שיהיה שגרת היומיום החדשה שלי.
ניסיתי לפרוש על האופניים ונחתתי במהירות על רגל שמאל. קפצתי בפעם השנייה ובקושי הגעתי על קצה המושב כשהתמוטטתי בצורה אוקסימורונית, כל כך לאט שאני להיזכר בכל קטע של הנוף כשירדתי: בניין-חלון-קרקע, אך גם כל כך מהר כדי למנוע את עצירת פְּגִיעָה. חבטתי חזק בצד שמאל, כולל ראש הקסדה שלי. המום, תהיתי מה קרה.
גלגלתי את האופניים חסרי האשמה בחזרה למוסך, חזרתי לדירה שלי (עדיין עם קסדה), ואז שוטטתי שוב כדי להחזיר את הקסדה. החלטתי לטייל; נפילה לא הייתה שווה לפעילות גופנית. זה הרגע שבו עצרתי... שקלתי את מה שהתרחש.
נחתתי בכוח על המדרכה. אולי המנוחה הייתה הטובה ביותר מכיוון שהראש שלי לא הרגיש נכון וחבורה סגולה נוצרה על הירך שלי. ההודעות הבאות שנשלחו לאחותי ולחברות שלי היו מג'ו, לאחר שחזרנו מבית החולים: "רק כדי ליידע אותך, ג'ויס סבלה מזעזוע מוח מנפילת אופניים".
הנפילה הייתה התגלות כואבת: אני מזדקנת. אני לא בן שש; אני רק מספר חודשים מגיל 60. יש חוכמה בגוף הזה איפשהו ונפילתי מצאה אותי מחפש את מקום המחבוא שלו.
בפעם הראשונה שנסעתי מאז זעזוע המוח, לקחתי את אמי בת ה-92 למכולת. החלטנו שיש רשימה טובה יותר; אנחנו לא צריכים לעלות ולרדת בכל מעבר. סימנו לאט כל פריט כשהיא השתמשה בעגלה כמקל מחליף: חזיר קפיקולה, חצי כיכר לחם, מללון פרוס, הסוללות עם הארנב. הגענו לחומר ניקוי הכביסה. הרמתי את הבקבוק הקטן כשאמא שלי עצרה אותי.
"אני קונה את הבקבוק הגדול," היא אמרה.
"אמא, אנחנו תמיד קונים את הבקבוק הקטן; הגדול מאוד כבד."
ההתלהמות הזו (כזו שאמא שלי משגשגת) נמשכה רק שני סיבובים. החלטתי שהטיעון אינו נחוץ; זה סבון כביסה! "אמא, אם את רוצה את הגדול, קדימה." היא חייכה וניסתה לתמרן את הסבון האדיר מהמדף בזמן שצפיתי מקרוב; זה היה יותר מדי בשבילה. המשכנו ללא רעש, הבקבוק הקטן יושב בעגלה.
קראתי לאחרונה איך ילדים פגיעים כי הם לא יכולים לתקן את מצבם. על זה אין ויכוח. עם זאת, חשבתי, האם יש גיל מסתיים לפגיעות? האם המחשבה היא שבגיל מסוים אנחנו מחליפים את הפגיעות באוטונומיה? האם יש לנו תחושה שסוף סוף נוכל לחיות את חיינו בהסתמך על ההחלטות שלנו, או שהדרך הכי אוהבת להזדקן היא סוג של קשירה?
ראשית, שכבה של אוטונומיה, ואחריה קשירה לאחרים. מגן קשירה זה פועל כשכבת הגנה. בין אם מדובר בתקלת אופניים, מוגבלות פיזית, החלטות לגבי מעבר דירה או עבודה, אנחנו צריכים חוצץ מעבר לעצמנו, סוג של שבט כדי לחיות את החיים בצורה טובה, לא רק כילדים, אלא כמבוגרים.
ספרות החוכמה קובעת, "טובים שניים מאחד... אם אחד מהם נופל, אחד יכול לעזור לשני לקום." למה לא חיכיתי לרכוב על האופניים? לא האמנתי שאני צריך מישהו. אם מישהו היה שם, סביר להניח שהייתה צצה אזהרה - "המושב הזה גבוה מדי בשבילך" - אישור למה שידעתי בשקט. אולי היה אחריו "תן לי לנסות להוריד את זה", שלמרות כל הגילוי, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אולי למישהו אחר היה את הידע להזיז את המנוף.
ההדסים, עכשיו באמצע הקיץ, יוצרים אשליה של שלג יורד כשאני חולף על פניהם ברגל בכל בוקר. הליכה יוצרת כיס של זמן לשבת על ספסל סמוך כדי לראות את הרוח מקציפה את עלי הכותרת. האופניים שייכים למישהו חדש שיתענג עליהם כשאני מחליט אם לרכוש אחד עבור קומתי הקטן יותר. אני מכיר בכך שלא הערכתי את המצב הזה. אני מעריך אוטונומיה, אבל אני גם מכיר בפגיעות האנושית שלי, מצב שעדיין מצריך קשירה כשאני מתבגר.
