לפני הנשים האלימות, מעטות מוסיקת רוק למעריצים הייתה הזדמנות לראות עד כמה הם משתמשים בכלים אקוסטיים וגישה מופשטת יכולה לשדר דחיפות ורגש גולמי. לאחר הופעתה של להקת הקאלט האהובה, אף אחד אפילו לא ניסה לחקות את הפוסט-פאנק האגדי/קולג' רוק גאון של הקבוצה, אולי בידיעה מלאה שתגובה כזו תהיה חסרת תועלת בהתחשב במקוריות המוצגת. להלן מבט כרונולוגי על החקירה המרופטת, הלא מצונזרת ובאופן כללית של פחד ובלבול הטובים ביותר של ה-Fammes, שהשפיעו מאוד על הפרץ של מוסיקה אלטרנטיבית לבוא.
"שלפוחית בשמש"
למרות שאפשר לומר שהשיר הזה הפך לקצת מוערך יתר על המידה ומושמע במשך השנים (כולל כמה גיחות מדאיגות לפרסום בטלוויזיה), הזוהר המדבק והמעצבן שלו פשוט לא יכול להידחות. כרצועת הפתיחה בהופעת הבכורה של ה-Violent Femmes ב-1983, הלחן הזה הציג את המינימליזם המפורסם של הלהקה, אך גם את תחושת הדחיפות והמיידיות הבלתי נשלטת שלה. מעט מאוד שירים משנות ה-80 או כל עידן אחר ספורט כמו הרבה קטעי קול בעלי זיהוי אינטנסיבי כמו שנמצאים כאן, מהריף הפותח את הגיטרה האקוסטית ועד לקצב התופים החוזר ונשנה מיד לאחר מכן זה. גם הקטע הלוחש לקראת הסוף הוא גולת הכותרת, ובסופו של דבר החבילה הכוללת היא התגבשות של חיבוק הכאוס האקוסטי של הלהקה.
"להתנשק"
אולי הטוב ביותר (אם לא המפורסם ביותר) מבין ההמנונים האגדיים מוכי החרדה של ה-Violent Femmes, השיר הזה גם חרט כמה בלתי נשכחים מילים לפנתיאון של שנות ה-80, במיוחד הגוש הזה, שנמסר בצורה מושלמת ומטרידה על ידי הסולן גורדון גנו: "אני מקווה שאתה יודע... שזה ייכנס לתקליט הקבוע שלך." בניגוד ל"שלפוחית בשמש", המנגינה הזו עוסקת במשהו מאוד ספציפי ומובן בקלות על ידי קהל היעד של הלהקה, ולמרבה הצער, מראה המציאות הפכה את הרעיון למשהו אפל עוד יותר בעידן של מרוכז הַצָקָה. עם הגעתם של ה-Fammes, ניכור כבר לא היה רק לגיקים. ובכל זאת, הקהל הפופולרי לעולם לא יוכל לגלם במלואו סוג זה של סבל רציני.
"תוסיף את זה למעלה"
מבין השילוש הקדוש של מנגינות החתימה של הלהקה, זה בדרך כלל מייצר את מירב תשומת הלב, כנראה בעיקר בגלל המתח המיני העבה שלו שמצטבר לשימוש חוזר ונשנה בניבולי הפה הקרדינליים המכונה בחיבה האדיר F-פצצה. אבל יש כאן כל כך הרבה יותר מתרחש כאן מאשר עצם ניפוץ הטאבו של השפה הרשומה. דבר אחד - מבחינה מוזיקלית - הטריו של גאנו בגיטרה, בריאן ריצ'י בבס וויקטור דלורנצו בתופים חורך את דרכו באימון קצבי בלתי נשכח ועוצמתי מאוד. אבל בנוסף, נראה שקטע האמצע הפחות מפורסם של השיר מנבא אירועים דמויי קולומביין עם אווירה מאוד משפיעה ומצמררת. שוב, ה-Fammes רואים בו-זמנית לפרטי פרטים את העתיד וגם את העבר.
"נעלם אבא הלך"
איפה עוד בתוך הספקטרום הרחב והמגוון של מוזיקת שנות ה-80 אפשר למצוא עיבוד של מוזיקת קסילופון מאשר בקטלוג של ה-Violent Femmes? למעשה, כמה מאיתנו בכלל ראו קסילופון באופן אישי מאז בית הספר היסודי? בכל מקרה, כל זה לא משנה לנוכח תחושת התעוזה הבלתי מוגבלת של הלהקה האמריקאית הגדולה הזו. מאחורי כל ההוד המטומטם הזה, כמובן, מסתתרת עוד אחת ממילות השיר החותכות העמוקות של גנו, הפעם בעלת אופי מאוד אישי. הפתיחה של "ילדה יפה, אוהבת את השמלה, חיוך תיכון, אה כן" מעבירה בצורה מושלמת את הדואליות וה בלבול של התעוררות מינית, במיוחד לאור התרבות האמריקאית המזדמנת והפוריטנית באופן מוזר מהבהבים.
"תן לי את המכונית"
בשיר הזה, כאשר המספר של גנו פונה לאביו בבקשת הרשאות רכב, זה לא למטרת טיול שמחה חסר מוח. מדהים עד כמה זה ובאמת כל אחד מהשירים של הפמס ברמה מסוימת נשמע כמו קינה ללוויה. תחושת המבשר והסכנה תמיד מורגשת, ואובדן שליטה או אפילו חיים ואיברים מרגישים כל הזמן ממש מעבר לפינה. גנו גם מוכיח שהוא לא באמת צריך להשמיע מילים ניבולי פה ואיסורים כדי שהם יהיו ברורים לחלוטין, ולעתים קרובות נושכים באותה מידה. הייאוש בהכרזתו של גנו ש"אין לו הרבה בשביל לחיות" משדר איום לא פחות כמו וידוי.
"הרגשה טובה"
הנה אחד השירים הבודדים של ה-Fammes שבעצם מכיר במשהו חיובי, גם אם הוא עושה זאת רק כדי להדגיש את האופי החולף של האושר בתפיסת העולם האופיינית של גאנו. יותר מזה, השיר מאלץ את המאזין להעריך במידה הולמת את האופי הייחודי, קורע הלב והיפה של הגוון הווקאלי של גנו. עבור גנו, זה רק לעתים רחוקות על גובה הצליל או מיומנות טכנית, אבל לעושר הבריטון שלו יחד עם הרגש שהוא מעביר בטונים גבוהים יותר פשוט אין לו שותף במוזיקה של שנות ה-80. רק זמר ייחודי אולי כמו רופוס ווינרייט מהדהד את המוזרות הנפלאה של עבודתו של גנו כאן.
"שיר מוות קאנטרי"
למרות שזה עשוי להיראות כמו חריגה מהתבנית שנקבעה באלבום הראשון של הפמס, השיר הזה לא אמור להפתיע. אחרי הכל, הסיפור הרודפני והצורם שלו על רצח משפחתי פועל בתוך אותו יקום אפל והגותי שהזין את ההמנונים מוכי החרדה באופוס הבכורה של הקבוצה נשים אלימות. כלומר, הקריינים של "Gimme the Car" או "Add It Up" נמצאים כל הזמן בסנטימטרים משיגעון ומבצעים רצח בעצמם, כך שהנסיעה לסופיות של המנגינה הזו לא הייתה ארוכה עבור גנו. כמו כן, מוזיקלית, זה לא מדינה בכלל מלבד אקוסטית אֲנָשִׁים-פָּאנק עם בנג'ו, מהלך Femmes קלאסי אל ליבו.
"ישו הולך על המים"
בצורה מעוותת להפליא, הניצוץ הראשון של הפמס בְּשׂוֹרָה כאן איכשהו משמש ליווי מושלם או אפילו יצירה נלווית ל"שיר המוות של המדינה". ברור שתמיד היה לגאנו איזה קונפליקט בסיסי בין החינוך הדתי הקפדני שלו לבין החרדה והתסכול המיני שמניעים את מוצא כתיבת השירים שלו, אז מעניין ומפתיע לגלות ש השיר הזה אף פעם לא נוטה לטריטוריה אפלה ומופרעת, ובמקום זאת יוצא כחגיגה פשוטה יחסית - אם בהחלט לא רגועה - של חג המשיח אהבה. למרות זאת, דשדוש הגבעות של המסלול משכנע ומטריד בעוצמתו.
"חזקתי אותה בזרועותיי"
לאחר העזיבה הקצרה של ה-Hallowed Ground מ-1984, גנו ושות' מצאו את דרכם חזרה לארץ הבלבול המיני די בקלות עם יציאתם ב-1986, The Blind Leading the Naked. השיר הזה כולל קרניים והתקפת רוקנרול מסעירה, ומציג את גנו בדרך כלל צורה מבולבלת, מזכירה מפגש מיני מעורפל מגדרי שאולי קרה או לא קרה בדרך הוא מספר. אין כאן בדיוק את תחושת הסכנה כפי שיש בחלק מהמאמצים הקודמים של הלהקה, שכן הרהור בוגר יותר אך עדיין בעייתי משתלט. למרות זאת, הרצועה הזו היא עדיין מאמץ ייחודי ובלתי נשכח של Violent Femmes.
