העלים של צמח הקורדיליין שלי זוהרים פוקסיה בשמש המאוחרת של אחר הצהריים, האור רוקד על פני העלים המבריקים כאילו הם בוערים ברוח. אי שם מרחוק, אני שומע רתך עובד על מבנה חדש, ואני יכול להריח את ארוחת הערב המבעבעת של השכן שלי מבעד לחלון הפתוח שלו. אני לא עושה כלום, רק שם לב.
נראה שהזמן עומד מלכת כשאני עושה את זה. כל העולם מרגיש את שלי כשאני עוצר לזהות את הרגע, וקול הרעש של רשימת המטלות שלי משתיק ללחש. הכל עדיין שם, זה רק...שקט יותר. וזה פשוט. אתה לא יכול להחליק לסיפור הבא כאשר זה העולם שאתה צופה בו.
החיים זזים לי מהר מדי לאחרונה. הייתי על טייס אוטומטי, סימון תיבות כדי לסמן אותם. אני כל הזמן מתאימה את החזון שלי כך שיתאים לתמונה המלאה של חיי בעבודה, בבית, במערכות היחסים שלי. אני מרסק את כל הפרטים יחד כמו בצק משחק, כי המוח שלי לא הצליח לעמוד בקצב של כולם בנפרד. אני אומר לעצמי שזה יותר קל ככה.
"הקטינו אותי כל כך, שפרטי חיי היומיום שלי התמוססו."
אבל פשטות יתר של החיים שלי רק גורמת לזמן לנוע מהר יותר. הניסיון להבין את "הדברים הגדולים" בבת אחת הוא מתיש. כמו בעניין, נדרשת הרבה יותר אנרגיה כדי להרהר במשמעות הקיום מאשר להחליט אם לאכול מרק או סלט. על ידי התמקדות במכלול (כמו משמעות הקיום), אני שוחק את עצמי עד לנקודה שבה כבר אין לי כוח להחליט מה לאכול. כל כך הקטינו אותי, שפרטי חיי היומיום שלי התמוססו.
יום אחד בקיץ האחרון, כשמוחי התערפל בעצב, גיליתי כמה הפסדתי במערבולת. שֶׁלִי תיבות אבדון היו מלאים במיוחד והמקרר שלי היה ריק - הייתי זקוק למונטאז' של מפגש חיי ביחד. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך נכשלתי בשמירה על א בית מסודר, איך נכשלתי בתכנון הארוחות, איך נכשלתי בעצמי. לא רציתי להיות טוב יותר, רציתי להיות מושלם.
"לא יכולתי להתמודד יותר עם הדברים הגדולים, אז הראייה שלי הצטמצמה, ושוב הצטמצמה עד שכל מה שראיתי זה מה שהיה פיזית ממש מולי".
בספירלת השיפוט העצמי ההיא, התחלתי להיסגר - כדי לחזור להגדרות היצרן. לא יכולתי להתמודד יותר עם הדברים הגדולים, אז הראייה שלי הצטמצמה ושוב הצטמצמה עד שכל מה שראיתי זה מה שהיה פיזית ממש מולי. כאילו ידעתי שזה יהיה חשוב מתישהו, צילמתי את המיטה הלא מסודרת שלי ואת ערימת הכביסה הנקייה שעליה, מוקפת בכביסה מלוכלכת בקומה למטה. זה לא היה יפה, אבל זו הייתה האמת של הרגע הנוכחי שלי. זה היה מקורקע פשוט להיות נוכח, בידיעה שאני נתמך על ידי אלף קווי עלילה שהובילו לחדר השינה המבולגן באותו יום.
שמתי לב, לראשונה מזה זמן רב, כיצד חיי מונחים לפני בכל צעד ושעל. ועל ידי שמתי לב לדברים הקטנים ביותר, יכולתי להתחיל להאט ולראות את חיי בצורה ברורה יותר.
המשכתי לשים לב איך הפרווה השחורה של החתולה שלי הופכת לחום פסים כשהיא שוכבת בשמש, ואיך יונק דבש קטן מגיע ליד דלת הכניסה שלי בכל בוקר ומחפש פרחים. הבחנתי בעש שנאבק בכנף שבורה, אז הרמתי אותו והצעתי לו מלון. הוא טיפס אל הכתף שלי ונשאר שם עד שהנחתי אותו במקום בטוח בין הצמחים שלי.
הקשבתי לשיחות של הולכי הרגל שעברו על פני, וחשבתי על כל הסיפורים שהסתיימו. וצפיתי במטוסים מעל לוס אנג'לס, וחשבתי איך כל כך הרבה סיפורים רק מתחילים.
"'עין על הפרס', נאמר לנו. אבל מה הפרס, אם לא ההווה?"
הפרטים האלה הולכים לאיבוד ביום יום שלנו, כשאנחנו כל כך ממהרים להגיע, או להשיג, או להשלים. "עיין בפרס," אמרו לנו. אבל מה הפרס, אם לא ההווה?
לפעמים הרגעים הקטנים האלה של קסם הם קלים - כמו זיק מוזר של מכסה שסתום נחושת שחודר דרך מכסה כסוף של מכונית ברמזור העצור. פעמים אחרות, הם מסרים מהיקום, שמזכירים לנו מה חשוב. כמו כשאני מבחין בעיניים של הארנב שלי מתערפלות בקטרקט, אני נותן לה פינוקים וחיות מחמד רכות בידיעה שהזמן שלנו ביחד הוא יקר. או שאני שם לב כמה החיוך שלי נראה כמו של סבתא שלי, או כמה שקט החבר שלי הפך בשיחה. ככל שאני מתרגל לשים לב ליומיומי, אני הופך יותר מכוון לדברים החשובים שהופכים את החיים לכל כך יפים.
לשים לב, אני שם לב עכשיו, פותח גם שפע שלא הרגשתי הרבה זמן. תשומת לב העניקה לי שירים אהובים חדשים, חברים חדשים והזדמנויות חדשות שמעולם לא חשבתי שיהיו לי. אני חושב שמה שאני מנסה לומר הוא שמה שאתה שם לב, מבחין בך בחזרה.
האמת היא שאני עדיין מותשת. אבל כשאני מבחין, ונותן לעצמי להיות מוקסם, ברגעים האלה אני מגלה יותר בועות של שמחה ממה שהיו לי קודם. החיים מרגישים רק קצת יותר עשירים, ושוב קצת יותר איטיים.
"החיים מרגישים רק קצת יותר עשירים, ושוב קצת יותר איטיים."
הגיע הזמן לתת לעולם את ההכרה שאנחנו רוצים בעצמנו כי גיליתי שהיא חוזרת אליי בכל פעם שאני עושה זאת. אין פרטים קטנים מדי - האופן שבו אריחי המקלחת שלך מונחים, התספורת החדשה של הספרנית שלך, תג השם על הקופאית שלך המעוטר במדבקות כוכב קטנות. לכל הדברים האלה יש סיפורים, ושווה רגע של שיקול דעת לפני שאנחנו מטביעים אותם עם הפודקאסט הבא או המשימה הבאה ברשימה שלנו.
אז מה זה שאיבדת את העין? אילו פרטים אבדו בחיפזון של היום שלך, או הרעש המקיף אותך?
בואו נשים לב אליהם ביחד.
אמילי טורס
