בין אם היית מעריץ של "מלך הפופ" המוכר על עצמו ובין אם לאו, אתה לא יכול לפסול את היכולת של מייקל ג'קסון לעשות דברים כמו שצריך. אפילו בהקלטות המוקדמות ביותר שלו, האלבומים של ג'קסון הציגו את המוזיקאים הכי טובים שאפשר לקנות בכסף. למרות שהקרדיטים של האלבום אפילו על מהדורותיו האחרונות עדיין נקראו כמו מי זה מי של מוזיקאים מהשורה הראשונה, הפילוסופיה של ג'קסון של בחירת גיטריסטים לעבוד איתם השתנתה לאחר-מוֹתְחָן. ליתר דיוק, הגישה של ג'קסון הפכה: לזהות את הגיטריסטים הפופולריים ביותר על פני כדור הארץ, ולשכור אותם לנגן בתקליט שלך.
שחרורו של ג'קסון ב-1979 מחוץ לכותל, בהשתתפות גיטריסטי מקצוענים באולפן כמו לארי קרלטון ו פיל אפצ'רץ', היה האלבום שהציג את ג'קסון לעולם כאמן סולו. האלבום הזה סימן את ההקלטה האחרונה שג'קסון יעשה עם מוזיקאים לא ברורים יותר. עד שג'קסון פרסם את ציון הדרך מוֹתְחָן בשנת 1982, גישתו מחפשת הכוכבים לבחירת גיטריסטים הייתה תקינה. גיטריסט אדי ואן חאל, מוזיקאי שהפך את עולם הרוק לאוזנו הקולקטיבית, הופיע בהקלטה ותרם סולו מהמם על השיר "Beat It".
עברו חמש שנים תמימות עד שג'קסון, פרפקציוניסט קיצוני, הצליח להוציא את אלבומו הבא: 1987
נכון לצורה, חלפו עוד חמש שנים עד שג'קסון הוציא את אלבומו הבא, של 1992 מְסוּכָּן. לשחרור זה, ג'קסון החליט על גיטריסט Guns n' Roses קו נטוי (מהלך שהשאיר הרבה מעריצי Guns n' Roses מגרדים בראשם). אתה יכול לשמוע את סלאש מיילל על "שחור או לבן" ו"תן לי את זה".
המתיחה של כמעט עשור ביניהם מְסוּכָּן ושנות 2001 בלתי מנוצח תועד היטב ואינו זקוק לניתוח נוסף כאן. ברמה המוזיקלית, ג'קסון נאבק באולפן במשך חלק ניכר מהזמן הזה, וניסה למצוא צליל שידחוף אותו בחזרה לחזית עולם מוזיקת הפופ. בזמן בלתי מנוצח ברור שנכשל בהקשר זה, הוא הציג כמה תרומות נחמדות מהן קרלוס סנטנה, שהוסיף סולו גיטרה ושריקה ל-"Whatever Happens" בעל גוון לטיני.
בלתי מנוצח הוכיח את עצמו כניסיונו האחרון של ג'קסון לעמוד במעמד שמינה את עצמו כ"מלך הפופ". ולמרות שהוא מעולם לא הצליח לשחזר את הקסם של מוֹתְחָן, גיטריסטים עדיין צריכים להיות מסוגלים למצוא משהו להעריך בתקליטים המאוחרים שלו.
