לו גריג היה שחקן הבסיס הראשון של הניו יורק יאנקיז מ-1923 עד 1939, כששיחק אז בשיא של 2,130 משחקים רצופים. הרצף נמשך עד שקאל ריפקן ג'וניור התעלה עליו ב-1995. לגריג היה ממוצע חבטות לכל החיים של .340 וזכה בכתר המשולש ב-1934. היאנקיז ניצחו שש פעמים באליפות העולם במהלך 17 שנות כהונתו בקבוצה.
שֶׁלוֹ נאום פרידה שניתן ב-4 ביולי 1939, באצטדיון יאנקי (הידוע כיום כיום לו גריג) נחשב לנאום המפורסם ביותר בתולדות הבייסבול. הנאום הגיע מיד לאחר שגריג אובחן כחולה בטרשת צדדית אמיוטרופית (ALS), הידועה בכינויה מחלת לו גריג. ALS היא מחלה מתקדמת, קטלנית, נוירו-גנרטיבית הפוגעת בכ-20,000 אמריקאים מדי שנה, על פי איגוד ALS.
יותר מ-62,000 מעריצים היו עדים לגריג נשא את נאום הפרידה שלו. להלן הנוסח המלא של הנאום:
"מעריצים, בשבועיים האחרונים אתם קוראים על ההפסקה הרעה שקיבלתי. אבל היום אני מחשיב את עצמי כאדם הכי בר מזל על פני כדור הארץ הזה. אני במגרשי כדורים כבר 17 שנים ומעולם לא קיבלתי שום דבר מלבד חסד ועידוד מכם המעריצים.
תראה את האנשים הגדולים האלה. מי מכם לא יחשב שזה גולת הכותרת של הקריירה שלו רק להתחבר אליהם אפילו ליום אחד? בטח, יש לי מזל. מי לא יראה בזה כבוד להכיר את יעקב רופרט? כמו כן, בונה האימפריה הגדולה ביותר של הבייסבול, אד בארו? ביליתי שש שנים עם הבחור הקטן והנפלא הזה, מילר האגינס? ואז ביליתי את תשע השנים הבאות עם המנהיג המצטיין הזה, אותו סטודנט חכם לפסיכולוגיה, המנהל הכי טוב בבייסבול היום, ג'ו מקארתי? בטח, יש לי מזל.
כשהניו יורק ג'איינטס, קבוצה שהיית נותן את זרועך הימנית כדי לנצח, ולהיפך, שולחת לך מתנה - זה משהו. כשכולם עד לשומרי הקרקע והנערים האלה במעילים לבנים זוכרים אותך עם גביעים - זה משהו. כשיש לך חמות נפלאה שלוקחת איתך צד במריבות עם בתה שלה - זה משהו. כשיש לך אבא ואמא שעובדים כל חייהם כדי שתוכל לקבל השכלה ולבנות את הגוף שלך - זו ברכה. כשיש לך אישה שהייתה מגדל כוח והראתה יותר אומץ ממה שחלמת שקיימת - זה הכי טוב שאני מכיר.
אז אני סוגר ואומר שאולי הייתה לי הפסקה קשה, אבל יש לי הרבה בשבילם לחיות".
בדצמבר 1939 נבחר גריג לתפקיד היכל התהילה הלאומי של הבייסבול. הוא מת פחות משנתיים לאחר שנשא את נאומו, ב-2 ביוני 1941, בגיל 37.
