עם מוזיקה באיכות כל כך גבוהה בקטלוג שלה, להקת הפאנק החלוצית של LA X מקשה לבחור רק 10 שירים להצגה מתוך חמשת אלבומי הלהקה. ע"י לקיחה פאנק רוק יותר ממה שרבים חשבו שאפשרי, X לא רק הפך את הז'אנר הזה למכובד אלא גם השפיע על אינספור להקות רוק שבסופו של דבר יצליחו במיינסטרים ככוכבי רוק אלטרנטיביים.
גם אם המטאפורה המרכזית שלו פג מזמן במחלקת הרלוונטיות, רצועת ההובלה הזו משחרור הבכורה של X ב-1980, לוס אנג'לס, שולט על העליונה כאחד משורפי הפאנק רוק בכל הזמנים. בנוי בחוזקה על ריף גיטרה נפלא ומזמזם של הגיטריסט המאומן ברוקבילי בילי זום, השיר מכוון כעס נושך לעבר היעד המדויק שלו. נשיקה כזו בגוף ראשון עובדת בצורה מושלמת עבור השירה הראשית של אקסן סרונקה, ומיד ההרמוניות בינה ועמית מנהיג/בסיסט ג'ון דו מייסד סימן מסחרי גולמי, לא מאוזן, שיזין את הסאונד של הלהקה במשך שנים תבואו. המנגינה הזו נגישה אבל אף פעם לא אופיינית באכזריות המרושעת שלה, היא במקרה ההקדמה המושלמת לאחת מלהקות הרוק הטובות ביותר באמריקה.
הלהקה לא מרגיעה את העניינים לקראת רצועת ההמשך של התקליט, בתור ערוצי זום ברי צ'אק בהקדמה מפוצצת. ואז המילים העגומות והאופנתיות של איילה מגלות את נוכחותן בבוטות חסרת תקדים, שכן מעט שירי פופ/רוק בכל תקופה העזו לבחור באונס דייט כנושא לשיר. מותג הפאנק רוק האנרגטי של X לא נרתע בתפיסה הביקורתית שלו על הבטן של לוס אנג'לס, וכאלה נושא נטורליסטי משתלב בצורה חלקה עם הסגנון הלירי הישיר, זרם התודעה של איילה ו סרוונקה. אפילו בתוך ז'אנר הפאנק, מוזיקה כמו זו תמיד התקשתה למצוא את אור היום, אבל בגלל אותה נדירות ורוח עצמאית, X יצר באזז שופע, במיוחד בקרב המבקרים.
שיר הכותרת הידוע של X מהבכורה שלו הוא כולו ניכור, מתקשר כאב, בלבול ותסכול באופן עקבי לאורך השירה המשותפת של איילה וסרבנקה, וכמובן, כשהן מוציאות החוצה את המוזר אך המשפיע הרמוניות. ולמרות שהטקסטים משמשים לא יותר מכלי נגינה עגום זה, דיוקנו של אדם שמונע מתוך עירה האהובה על ידי תחושה מתמשכת של חוסר תקווה וחוסר אונים מושכת את תשומת ליבו של המאזין ולו רק בגללה עָצמָה. עם זאת, הפינוק האמיתי של המנגינה הזו עשוי להיות רק עבודת הגיטרה הפעילה והזריזה של Zoom, במיוחד בצורת ריף סטופ-סטארט ארוך שמבשר מראש הפיקסיז ו נירוונה כמעט עשור.
הרצועה המעצבנת הזו עם קצב מקלע מההוצאה השנייה של X לא מאבדת שום דבר מהמומנטום שנבנה רק שנה קודם לכן דרך הופעת הבכורה המשמחת של הלהקה. זהו כותרים אחד מני רבים בקטלוג X שבעצם טבע ביטוי מרכזי של פאנק רוק, כמו "ייאוש" היא כנראה המילה המתאימה ביותר שניתן ליישם על הבחירה האופיינית של הקבוצה נושא. הביצועים החופשיים בתקליט מיידיים ועוצמתיים מבהירים שהשילוב העצבני של כל ארבעת חברי הלהקה היה אידיאלי כדי לכוון את הפאנק האמריקאי לשנות ה-80 ואילך. ההשפעה העמוקה של מוזיקת הפולק, הקאנטרי והשורשים אולי לא ברורה בקלות, אבל ההתרגשות בהחלט חורגת ממיתרי כוח בלבד.
בחלל הדחוס של התקפת מסור הבאזז הזו בת 75 שניות, X משיג הרבה יותר ממה שרוב הלהקות יכולות ליצור בסינגל של ארבע או חמש דקות. ההסתערות הגדושה אך הפורצת של D.J. התיפוף של Bonebrake, הבס של איילה, ובעיקר הנשק של Zoom ריפי גיטרה, משמשים כחלון ראווה מצוין לאחת הביצועים הווקאליים הזועמים ביותר של סרונקה של הקבוצה קריירה. הקיצור שלו הוא בהחלט לא האלמנט היחיד שמתייג את המנגינה עם תגית הפאנק רוק, אבל עם כל המוזיקה של X, נראה שקורה קצת יותר מהלייבל הזה בדרך כלל מציע. גם כשהרביעייה מנגנת מהר, חזק וקולני, תמיד ברור שטווח ההגעה של הכישרונות המוצגים מנוי לגבולות מעטים אם בכלל.
"תחת השמש השחורה הגדולה"
כאחד מקבוצת רצועות מהאלבום השלישי של X באותו השם שעוסק במותה הטראגי של אחותה של סרונקה, רצועת הכותרת של התקליט הנהדר מ-1982 מתרוצצת קדימה כמו מכונה, אבל חותכת את היעילות עם רגש מתקלף וגולמי. זה נובע בעיקר מההופעה הכנה באומץ לא רק של Cervenka עצמה אלא של הלהקה כולה, שמספקת תחושת איזון, במיוחד באמצעות ריף אופטימי משהו של Zoom. ההגשה הווקאלית הכמעט מונוטונית של סרונקה אולי לעולם לא תקנה לה מוניטין של זמרת מבריקה מבחינה טכנית או קלאסית, אבל היא ממקסמת את האפקט הרודף בדרך כלל של הסגנון הנוגה שלה כדי לשקף את חווית האבל בעוצמה: "כולם שואלים אותי מה שלומי, אני עושה הכל לבד."
"ניצוץ כחול"
בסגנון שיתופי אמיתי, המנגינה המהפנטת הזו יוצרת עבור Doe הזדמנות מצוינת למזג את השירה הרועדת שלו עם הסגנון השטוח המנוגד של Cervenka, והתוצאה היא התגלות. כמו ברוב החומרים של X, הכנות האוטוביוגרפית של מילות השיר של איילה משרטטת דיוקן מרגש, פרוסת חיים, שבמקרה זה מתמקד בדאגות רומנטיות מופנמות. אבל התרומות של תוף הטעינה של Bonebrake והסאונד הייחודי והדחף שנוצר על ידי פריחת יד שמאל, החלקה של זום לאורך הרצועה לוקחת את הביצועים לרמה אחרת לַחֲלוּטִין. עבור X, ריבוד זהיר של מילים שיריות עם כוח אינסטרומנטלי וכושר המצאה רחוק מלהיות גישה חדשנית, אבל הקבוצה תמיד מצליחה ליצור רושם קולי רענן.
"חסר נשימה"
לפעמים השילוב של בחירת שירים מעוררת השראה וביצועים נמרצים הופך שיר קאבר לבלתי אפשרי להתעלם ממנו. הערמון הזה של אוטיס בלקוול, אולי המפורסם ביותר ללהיט ענק של ג'רי לי לואיס ב-1958, גם מציג את ההשפעות והאינטרסים האקלקטיים של X וגם מפיח חיים חדשים בקלאסיקה ישנה. לסרונקה יש בבירור המון כיף לפרש את הקטע הזה, להדביק את החלקים המרמזים בצעקה משעשעת ונלהבת: "כשאתה אוהב אותי, תאהב אותי נכון..." אבל הכוח הגולמי של הלהקה והעיבוד ההדוק להפליא מציעים בדיוק את המגע הנכון שמאפשר להופעה להציג איזה R&B קלאסי מעולה לסרט חדש יחסית קהל.
"העולם החדש"
עד 1983 נקרא באופן אירוני יותר כיף בעולם החדש, רייגן היה בתפקיד יותר מזמן מספיק כדי להחריד ולהרחיק את החשודים במדיניותו ובשגשוג לכאורה של אמריקה. תנועת הפאנק של דרום קליפורניה הייתה פוליטית משהו מההתחלה, בעיקר בגלל הפער ברובו הבלתי מזוהה בין ה-haves וה-haves לאותו אזור מטעה של מעמד הפועלים. אבל המנגינה הזו לוקחת בחירוף נפש הנחות משנות ה-80 לגבי אמריקנה, גם אם הטון האגדי רק לעתים נדירות מסגיר כעס כזה. למעשה, מוקד הקינה הטהור של השיר, "זה היה אמור להיות העולם החדש", משדר אכזבה המומה יותר מכל. כמו תמיד, מרכיבי שיר בולטים בשפע, במיוחד ליין הבס השובב של Doe.
X הולך לחלום במקצת במדיטציה הנבנית באיטיות על בלבול עכשווי, אפילו לוקח לרגע להתייפייף באופן רפלקסיבי על סצנת הפאנק עם התקף מטומטם של ז'אנר נימי-דרופ. מאוחר יותר, איילה יורקת סרקזם בצער בכתב אישום נקודתי של סצנת המוזיקה שניתן בקלות לבטלה בפתאומיות וביעילות כמעט בכל עידן: "שמעתי שהרדיו סוף סוף ינגן מוזיקה חדשה, אתה יודע, ה פלישה בריטיתובכל זאת, אם הממסד לא ידפוק את העניינים בצורה כה מלכותית, לעולם לא היינו נהנים מהיתרון של מוזיקה עצמאית באמת, המודגמת על ידי הרצועה הזו והלהקה הזו. כרגיל, X מציג מוזיקה שמעזה להתנסות ולחקור את החלקים המשתנים של מוזיקת הרוק, ולמרבה המזל, הדיבידנדים עדיין לא פסקו.
