למרות הקלאסיקה של 1986 מחליק כאשר רטוב מיוצג ללא עוררין בון ג'ובי בשיאה הן מבחינה מסחרית והן מבחינה אמנותית, אותה להקת פופ מטאל שורשית למעשה נהנתה מכמה רגעים לא מוערכים אך חזקים בשני האלבומים הראשונים שלה. בעוד שהפרסומים המוקדמים של הקבוצה אינם מוכרים כל כך, חלק מהשירים שלהם מציגים הבנה טובה יותר רוק לבבי מלודיה ותשוקת רוקנרול אמיתית מהשירים המוכרים הרבה יותר בשירים הפופולריים ביותר של 1988 ניו ג'רזי. ובכל זאת, מעט להקות עשו גלים רבים יותר במוזיקת פופ ורוק במהלך שנות ה-80 המאוחרות מאשר זו. הנה תמונה כרונולוגית על השירים הטובים ביותר של בון ג'ובי משנות ה-80.
פול נטקין / Getty Images
זו אולי אמירה נועזת לומר שללהקה בסדר גודל כזה הרחרח הראשון של להיט אולי היה הטוב ביותר שלה רגע, אבל אני מרגיש בדיוק על זה מאוד לגבי הרוקר הנהדר הזה, כבד המקלדת, מ-1984 של בון ג'ובי. הוֹפָעָה רִאשׁוֹנָה. לפחות בחלקו תוצר של כמה מסשנים דמו קודמים של ג'ון בון ג'ובי, ברור שהשיר עוצב כמעט לשלמות. מתודלק על ידי חבר E Street Band רוי ביטן מצוין ריף מקלדת, המנגינה עומדת בגאווה כרוק מיינסטרים טיפוסי: מלודי, נוקשה ומלא תשוקה. זה היה צריך להשיק כוכבות מיידית עבור הלהקה, אבל במקום זאת התעלמו באופן פלילי עם השחרור הראשוני. למרבה המזל, האזנות חוזרות ונשנות לא מאכזבות.
הנה הישן של כל הנרדמים מהקטלוג של בון ג'ובי משנות ה-80, שיר מוקדם שבאופן מסורתי זכה למעט השמעה או תשומת לב. כמובן, חלק מהסיבה לאפלולית היחסית של המנגינה היא שזהו אחד השירים היחידים שהוקלטו על ידי בון ג'ובי שאינו מתהדר בלפחות חבר להקה אחד כמלחין. יציאת הרצועה כסינגל הייתה החלטה של חברת תקליטים, ומאז הלהקה נשבעה לנגן אותו בשידור חי. ובכל זאת, מדובר בשיר רוק מיינסטרים סולידי, פנינה באמצע טמפו שמשחקת את נקודות החוזק של הלהקה, כלומר הסגנון הווקאלי הגואה של ג'ון בון ג'ובי (שהיה נפוץ במיוחד בשנותיה הראשונות של הלהקה). השיר של המלחין מארק אבסק עשה את הסיבוב במהלך שנות ה-80 המוקדמות, אבל זו הגרסה הסופית.
באלבומו השני, 1985 שכותרתו תמוהה 7800 פרנהייט (הטמפרטורה שבה הסלע נמס, על פי ג'ון בון ג'ובי הגיאולוג), הלהקה הגבירה את מתכת שיער מלכודות, אולי כדי לעמוד בקצב של העכברושים ו דפ לפרדs של העולם. כיאה, השיר משתמש באפקטים ווקאליים המצביעים על צבא אמיתי של הרמוניות בפזמון, וה מילות השיר מתמקדות בסוגי דאגות מצוינים בזמן המסיבה: מסיבות ונשים והחשיבות של ערב בנים הַחוּצָה. ובכל זאת, זה גולת הכותרת של התקליט, מלא באיכויות ההמנון המשכנעות שהלהקה תשכלל בקרוב.
כרצועת הפתיחה לאלבום המגה-להיט של בון ג'ובי משנת 1986, מחליק כאשר רטוב, המנגינה הזו עבדה קשה כדי לקבוע סטנדרט חדש למהות של רוק זירה. גיטרת הקצב השרירית של ריצ'י סמבורה באמת מכינה את הבמה לכמה מהלידים המפוצצים ביותר שלו, וה מקהלה עם ראש ריק אך תוססת מבהירה את המושג "המנון" לקורותיו של כל אצטדיון בון ג'ובי אי פעם שיחק. זו התחלה הולמת לאלבום קלאסי שעדיין לא נתן שום אינדיקציה לגבהים הסטרטוספריים שאליו יגיעו בסופו של דבר האלבום והסינגלים הרבים שלו.
כתבתי פארודיה גסה ללחן של הקלאסיקה הזו עוד בכיתה ט', אבל זה לא כל הסיפור של הסיבה שאני נזכר בה כל כך בחיבה. החל מהא-קפלה המלהיב ועד לפזמון הקדם המפתה, השיר הוא פשוט רוק באמצע טמפו נירוונה, נמסר חמש שנים לפני שהלהקה באותו שם כמעט אייתה פעם אחת את הסוף לזירה רוק לכולם. אבל שיר כל כך טוב לעולם לא יכול למות, ונגיעות כתיבת השירים המיומנות שעוזרות ליצור את הגרוב הנחמד בפסוקים אישרו את הכישרונות העולים של להקת רוק אמיתית עם צווארון כחול.
למרות שהחסרונות הליריים של הלהקה הופכים קצת יותר ברורים בלחן הרציני יותר הזה - שמתמודד עם חששות מבוגרים הלהקה לא באמת שקלה קודם לכן - התבנית המנצחת לפופ מטאל שורשי נוצרה לנצח באמצעות התשוקה שלה תִפאֶרֶת. האובססיה המוצדקת של ג'ון בון ג'ובי לרוק של ברוס ספרינגסטין, המשנה את העולם, העובד, תמיד הייתה ברורה במקצת, אבל הסיפור על טומי וג'ינה עומד במוניטין בצל הארוך של הסיפור הקשה אם יותר מסובך של אגדת ג'רזי שירים. הקדמה של תיבת השיחות של סמבורה נותרה בלתי נשכחת.
הלהקה מתפשטת וחושפת גדיל עממי, אפילו מעט מרוכז בסאונד שלה, עם הבלדה הכבדה בגיטרה אקוסטית הזו, מרתקת כמו שהיא בסופו של דבר מלהיבה. ובכל זאת, האלמנטים הרעננים של השיר לא פוגעים במעט מהסאונד ההמנוני הצפוי והאהוב של הלהקה, כמו ג'ון בון ג'ובי מציע כמה מהשירות הכי משכנעות שלו וסמבורה כמה מעבודות הגיטרה המובילות ביותר שלו. פה. בון ג'ובי עצמו יחקור מאוחר יותר נושאים מערביים יותר, אבל זה רגע התותחן האגדי של הלהקה.
אולי האמת הראשונה של הלהקה בלדת כוח להיט מדהים, השיר הזה מציע זיכרונות לנשף עוד לפני שאתה מבין שטקס המעבר המדויק זוכה למעשה לטיפול לירי ישיר. ואכן, האטה של הלהקה את הקצב והגישה האינסטרומנטלית המעצבנת יוצרת ענן נוסטלגי כל כך סמיך עד שהמאזינים כמעט נאלצים להרחיק אותו ממול פניהם. אבל בוא נהיה כנים, כנראה שהגברות הן שהכי נכנסות לזה, למרות שהחבר'ה סובלים את זה בשמחה. תקוות ש"לאבד את המפתחות" וחברותיהן יאבדו אולי "יותר מזה" במושב האחורי שלהן לאחר הופעה.
בשביל הכסף שלי, האלבום המעט מאכזב של בון ג'ובי משנת 1988, ניו ג'רזי, הוא ללא ספק במיטבו כשהוא מפנק את דחפי הסלע של הלב שרק נרמז עליהם קודם לכן. איפה "תרופה לא טובה" הוא מטופש ומטופש, המנגינה הישרה קדימה הזו מרוויחה מעומק התמימות הרצינית שלה. ההשפעה של ספרינגסטין בהחלט נשארת, אבל הדרך הייחודית של הלהקה לבנות לפזמונים טרנסצנדנטיים גורמת להאזנה די מבדרת. כמו תמיד, עבודת הקצב של סמבורה בונה בסיס נחמד, במיוחד בפסוקים.
התחושה המזרחית במקצת של כניסת הגיטרה של השיר הזה נמסה איכשהו בצורה מושלמת לתוך השריפה האיטית הלוהטת של הפסוק, וזה מספק חלון ראווה מצוין לשירה נהדרת של בון ג'ובי וסמבורה מקהלה. למעשה, לרוב להקות הרוק יהיה מזל גדול שהסולנים שלהן יישמעו חצי טוב ממה שסמבורה עושה בתפקיד גיבוי. בכל מקרה, הנושא של מסירות נלהבת אולי מעולם לא התאים ללהקה כמו בון ג'ובי, והלחן הזה מספק עדות נוספת לרעיון הזה.
