תפסיק להשוות ולהתייאש
לפני כמה שנים מישהו סיפר לי שהיא התחילה לחוות יותר חופש בחייה כאשר למדה תפסיקו "להשוות ולייאוש". מיד מהעטלף, הייתי סקפטי לגבי כמה קל היא עשתה את השינוי הזה בחשיבה נשמע. לא היה לי החלק ה"השוואה "שקשה לי, אלא האחרון. זה הרגיש די גבוה, לא מציאותי אפילו להציע שאפשר לחיות חיים ללא רחמים עצמיים. במיוחד מישהו כמוני.
אני סוג אניגראם מסוג ארבע - האינדיבידואליסט. במיטבי אני יצירתי ואקספרסיבי ובמקרה הגרוע ביותר אני רגיש בחוסר היגיון ולפעמים, נקלט בעצמי עד כאב. לארבע יש את היכולת הייחודית הזו ליצור כל סיטואציה לגבי עצמנו, גם אם המצב המדובר כלל אינו קשור אלינו מרחוק.
בשבילי זה מתבטא כנטייה לרחם על עצמי. במיוחד בדינמיקה הקבוצתית, אני נוטה למצוא דבר אחד שגורם לי להיות שונה מכולם ולהתעכב עליו עד שאני מרגיש מבודד. אימצתי באופן לא מודע נרטיב שהכל וכולם פועלים נגד רווחי.
אם אני כנה לגמרי, לפעמים עדיף, מהנה אפילו להישען על הנרטיב הזה. יש נחמה מוזרה לרחם על עצמך, להפוך את עצמנו קורבן לכוח לא ידוע.
אולי פשוט יותר להאשים כוח חיצוני בדברים המתפתחים בחיינו מאשר לרציונליזציה של משמעות פחות רומנטית. הרבה יותר מעניין לומר שהסיבה שמישהו שיצאתי איתו לדייט עם רוחות רפאים הייתה כי יש איזושהי קללה על חיי האהבה שלי, במקום להודות שאולי הקשר בינינו פשוט לא היה באמת שם. או שהסיבה שכל החברים שלי שומרים
מה שמרגיש אפילו יותר גרוע הוא לקבל שלפעמים, אין סיבה בכלל. לפעמים (לעתים קרובות למדי, למעשה) קורים דברים רעים, ואין סיבה שאפשר לאתר מדוע.
ביליתי חלק ניכר מחיי במצב הבוצי הזה של רחמים עצמיים, ריצתי מעגלים במוח, שכנעתי את עצמי שאף אחד בעולם לא היה יותר גרוע ממני. כאשר חברי היו משתפים את סיפוריהם על שברון לב, אכזבה וכדומה, חמור ככל שיהיה, מצאתי סיבה מדוע מצבם אינו משתווה לשלי. כמובן, לא באמת האמנתי לזה, מבחינה קוגניטיבית, אבל ברמה הרגשית, זה הרגיש נכון מדי.
להתפלש ברחמים עצמיים היא דרך מתישה לחיות. באופן מוזר (או לא כל כך מוזר), להפוך את עצמך למרכז היקום הוא הרבה עבודה. זה דורש מציאות מתפתלת כדי להתאים לנרטיב שהוא מזיק ביותר, ולמען האמת, לא נכון.
יום אחד, משהו לחץ עלי כשנתקלתי - קבל את זה -חשבון טוויטר מוקדש לאניאגרם סוג ארבע. חשבון זה הפך במהרה לחשבון הטוויטר האהוב עלי והפחות אהוב עלי. הציוצים שלהם מגיעים לעתים עם מעט עקיצה, אך תמיד מציעים דרך חשיבה חלופית ומועילה יותר על עצמי ועל העולם. ציוצים כמו, אהבה מסוג זה עזרה לי מאוד.
אחד הנושאים העיקריים שלמדתי בעקבות המחשבה הזו, הוא חשיבות ההבחנה בין רגשות למציאות. לעתים קרובות קל להזין את הרגישויות והרגשות שלנו עד כדי כך שלא ניתן להבחין ביניהם מהחיים האמיתיים. ולמרות שכדאי לנו לכבד את רגשותינו ולעבד אותם בהתאם, חשוב לא פחות להעריך את תגובותינו הרגשיות מול העובדות הקשות.
יישמתי את זה בפועל על ידי פינוי מקום לרגשות שלי באמצעות כתב עת או דיבור עם חברים, אך עקוב אחר זה על ידי כתיבה או הצהרה מילולית של המציאות הניתנת למדידה של מַצָב. הבנתי גם שהשוואה זו לצד זו של רגשות ומציאות היא תרגול שהמטפל הזקן שלי הקל עליו לעתים קרובות במהלך המפגשים שלנו. לדוגמה, יש פעמים שאני מרגיש מאוד בודד וחושב שחברים שלי לא רוצים לבלות ביחד. כמובן, המציאות היא לעתים קרובות שחברים שלי עסוקים, או שהלוחות הזמנים שלנו פשוט לא התאימו.
מדידת התגובות הרגשיות שלי מול המציאות עזרה לי להרגיש פחות כפופה לרגשות שלי ולהיות מאוזנת יותר לגבי הדרך שבה אני חושבת על עצמי ועל האנשים סביבי.
זה היה די חופשי להאמין, למעשה, שאני לא מרכז היקום. למרות שלרוב אני אוהב שהעולם מוכן להשיג אותי, במציאות, זה פשוט לא נכון. אני רק אדם, חי בין מיליארדים של אנשים אחרים - אנשים שהקיום הקולקטיבי שלהם יחד עם שלי גורם לסיטואציות שאינן בשליטתי.
רק כשהרשיתי לעצמי לאמץ את הדקות המוחלטת הזו, התחלתי להרגיש שלווה על האסונות שנראה לי כל הזמן. למרות שזוהי דרך פחות רומנטית לחשוב על חיי במערך הדברים הגדול, היא הרבה יותר מבוססת. למרות שאני לא שולט לחלוטין במה שקורה לי בחיים האלה, אני מזהה שיש בי את הכוח להכתיב את תגובתי. אני לא צריך להיות כפוף לנרטיב שקרי על חיי, או לכוח בלתי נראה. במקום זאת, אני יכול לנוח בעובדה שאני רק עוד יצור ביקום עם מסלול חיים ייחודי ויפהפה, המתפתח בפני כל הזמן.
