הורות בתרבות שלישית
התענגתי על מראה עיניו הבוהקות של הפעוט שלי המביטות באורות העיר כשגל של עצב היכה בי. מבטה היה נעוץ במכוניות שחצו את אחד מהגשרים הרבים המחברים את שני החצאים של פורטלנד, אורגון. הזוהר הכחול הקלוש של טלוויזיות האיר כמעט כל חלון של דירה לאורך הנהר כששמש החורף נעלמה מאחורי קו העצים.
למרות שלא הפריע לי ממה שהיא ראתה - בעיר שלנו יש קסם מסוים - הייתי עצוב מאוד ממה שהיא ראתה. חשבתי על עצמי בגילה, כשגיליתי את העולם לאורך דרכי עפר בכפרי מקסיקו. בעודי באורגון במקור, משפחתי התגוררה בצפון באחה במשך 15 שנים, וניהלה בית יתומים לילדים עם צרכים מיוחדים. ההורים שלי בילו את ימיהם בעבודה ובחינוך ביתי, ואני ואחיי נהנינו משלטון חופשי של 25 דונם.
בילינו אחר הצהריים ארוכים בבניית מבצרים מחומרי גרוטאות, טיפול בבעלי חיים בשווי חווה קטנה, וניסינו תחביבים שונים. ביקור מחדש בזיכרונות המוקדמים ביותר שלי של עור ספוג שמש, הקצב הרחוק של מוזיקת רנצ'רה מאוחר בלילה, ו לתפוס לטאות בגבעות המדבר גרם לי פתאום לכעוס על העולם השונה מאוד שבו נולדה בתי לְתוֹך.
לאחרונה מצאתי את עצמי שואל חבר שגדל כאן, "היה כיף להיות ילד באורגון? הרגשת שיש כאן הרפתקאות מרגשות או שזה משעמם?" היא תיארה בחיבה את ילדותה והבטיחה לי שהבת שלי לא תפספס שום דבר.
חייכתי והנהנתי אבל לא השתכנעתי.
הרעיון של להיות ילד באמריקה העירונית או הפרברית מעולם לא היה "אמיתי" עבורי. ידעתי איך זה נראה מסרטים ומהנסיעות שלנו מעבר לגבול כדי לבקר קרובי משפחה, אבל זה לא היה אמיתי כמו הבית הזה. השכונות המרוצפות, הארוחות המשפחתיות השקטות, פעמוני בית הספר, כולם הרגישו קצת בדיוניים כשהנעורים שלי התגלגלו בדרכי עפר, אוכלים ארוחות משותפות, וסיום שיעורי חינוך ביתי בשמש לפני שיוצאים לשחות או ללכת לחנות הכפר הקטנטנה כדי לקבל שקית של צ'יפס.
כשאני מהרהרת על ההבדלים בין הילדות של בתי לילדותי, אני מבינה שהרגשות שלי אינם רק רגשניים. אני גם מפחד. אני מפחדת שמפת הזיכרון של ילדותי לא תוכל להדריך אותה, כי היא מעולם אחר.
גם אמא שלי כנראה הרגישה ככה. היא מעולם לא הייתה על מטוס כשהורי עברו מאורגון לדרום האוקיינוס השקט עם אחיי הגדולים. עד שנולדתי, הם ניהלו את בית היתומים במקסיקו. אמא שלי מעולם לא תכננה לחיות בעולם, חינוך ביתי או לגדל את ילדיה בסביבה כל כך ייחודית, אבל היא עשתה את זה יפה.
היא חזרה הביתה בכל מקום שהיינו ורק לאחרונה התחלתי להבין עד כמה אמיצה היא הייתה צריכה להיות. מה שהיה נורמלי עבורי - הבת שלה - לא היה ידוע לה. וזה נותן לי אומץ שגם אני יכול לעשות את זה, בין אם נישאר כאן ובין אם נגיע למקום אחר עם הבת שלנו.
לאחרונה שמעתי מישהו אומר, "נוסטלגיה היא רק זיכרון מינוס חרדה." קל לעשות רומנטיזציה לעבר כאשר היו לנו ילדות חיובית, במיוחד כשאנחנו יכולים להסתכל אחורה בחיבה בידיעה שהכל הסתדר בסדר. הרבה יותר מפחיד ליצור זיכרונות עם הילדים שלנו בהווה הלא מוכר ולתהות אם אנחנו עושים את זה נכון.
המציאות היא שאף אחד מאיתנו לא יכול לשחזר את ילדותנו עבור ילדינו, גם אם נרצה בכך. אפילו הורות באותה עיר שבה גדלו ימצאו שחלוף הזמן הפך את הכל לשונה. אבל, עבור חלקנו, התהום בין הזיכרונות שלנו למציאות הנוכחית שלנו היא הרבה יותר גדולה. אלו מאיתנו שגדלו בתרבות אחרת עלולים למצוא את עצמנו נושאים רגשות של געגועים הביתה בזמן שאנו יוצרים בית לדור הבא.
בעיבוד הגעגועים ההוריים שלי, מצאתי שזה מועיל להסתכל קצת יותר לעומק בזיכרונות כדי לזהות למה אני באמת משתוקק ולהעריך איך זה עשוי להימצא גם כאן:
למרות שאני לא יכול להעביר את שמש הבאחה החמה שמאירה את זיכרונותיי לאורגון, הבנתי שנשמתי משתוקקת לבלות בחוץ עם בתי, ללכלך את ידינו, לחקור ולגלות באמצעות הדמיון שלנו. זה אולי מעונן יותר באורגון, אבל אני יכול לתת לבת שלי חוויות בשפע בטבע. בעלי ואני מבלים איתה אינספור שעות לאורך גדת הנהר ליד הבית שלנו. אני מחייך כשאני חושב שהשהייה ליד נהר עשויה לתת לה את אותה הרגשה מנחמת מתישהו שהשהייה במדבר נותנת לי.
למרות שאני לא יכול להפוך את העיר החצי-אינדיבידואליסטית שלנו לתרבות הידידותית והקהילתית שאני כל כך מוקיר, זיהיתי שאני מייחל לחיבור, אירוח וסוציאליזציה עם מגוון רחב של אֲנָשִׁים. זה אולי דורש יותר תכנון כאן, אבל אני יכול לעשות מאמץ לפתוח את הבית שלנו ולחלוק ארוחות באופן קבוע עם אחרים. אני יכול לוודא שהבת שלי משתתפת בהוויה מסבירי פנים לשכנינו, מילולית ומטאפורית כאחד. דרך חשיבה זו מעבירה כל נוסטלגיה שלילית לפעולה מכוונת לחיים שאנו חיים כעת.
בזמן שעבדתי לאמץ את ההווה במקום לסחוט לעבר, זיהיתי גם דרכים שבהן אני רוצה לשמר את העבר.
לא מזמן התחלתי לרשום זיכרונות ילדות בפורמט סיפור קצר ואני נעזר באחים שלי כדי להוסיף פרטים משלהם. אני מקווה שהמילים שלנו, יחד עם תמונות ומפות מאוירות, יהיו מתנה שילדינו יוכלו ליהנות ממנה כשהם מדמיינים את הוריהם כשהיו קטנים. בנוסף, הפרויקט הזה עוזר לי לכבד את זיכרונות הילדות על מה שהם: זיכרונות, לא מפה.
אומרים שהדשא תמיד ירוק יותר בצד השני. אולי, לאחר שחווינו כמה שדות שונים, אנו מגלים שהדשא הירוק ביותר בזיכרונותינו שבהם אין לחרדה אחיזה. אימוץ העבר שלי מאפשר לי לחבק את ההווה עם בתי, למרות שהוא שונה.
הדשא שלי במקרה הכי ירוק במדבר; הרצון של הבת שלי יהיה הכי ירוק ליד הנהר. ויום אחד כשהיא תהיה גדולה, אם היא תעבור רחוק ותתהה אי פעם איך היא אמורה לגדל ילדים במקום אחר מאשר עיר על נהר, אני אדע בדיוק איך היא מרגישה.
