האטה בחיי היומיום
אני הבת של אבי, ביותר מאחת. אבל במיוחד, באופן שהוא תמיד ער לפני השמש, והחוצה מהדלת לפני שאר בני המשפחה אפילו ניגב את השינה מעיניהם. הוא תמיד מוודא שאנחנו בשדה התעופה לפחות ארבע שעות מוקדם. אני אפילו זוכר שהורדתי בבית הספר עוד לפני שהשמש זרחה בימים מסוימים.
כמו אבי, אני יכול להיות נחפז מאוד, ולפעמים בצורה מביכה.
מיהרתי לעבור את מערכת היחסים הראשונה שלי, שרק כמה חודשים לאחר מכן נפלה על פניה. אני ממהר לשתף את הרעיונות שלי שלא לגמרי נוצרו לתסריטים ולפודקאסטים ולספרים ולפרויקטים של תמונות, ואז לא מצליח לעקוב אחר אף אחד מהם. רק הבוקר טסתי מהדלת לשתות קפה לפני העבודה, רק כדי להגיע לחניון בית הקפה ולהבין שהשארתי את הארנק בבית.
למרות שלפעמים הנטייה שלי לדחוף דברים פשוט נובעת מחוסר סבלנות, לעתים קרובות יותר, המוטיבציה מבוססת על משהו הרבה יותר מורכב: פחד. פחד נטישה גרם לי להטריד את דרכי בתחילת הקשר הראשון. לחלופין, פחד מכישלון גרם לי להתרחק מכל כך הרבה רעיונות פורחים לפרויקטים יצירתיים.
למרות ההרגל שלי למהר בחיים, מושג האיטיות הוכיח את עצמו בעל ערך באמצעות ההקדמה שלי לאופנה איטית. אם יש משהו שלימד אותי להיות חלק מקהילת האופנה האיטית, זה שדברים טובים לוקחים זמן וכוונה. אופנה מהירה, בנוסף להיותה מזיק לסביבה ולאנשים שמייצרים את הבגדים, היא גם לעתים קרובות זולה ועשויה בצורה גרועה. הוא נועד לענות על הצרכים במהירות, אך לא נועד להחזיק מעמד. באותו אופן שקיבלתי החלטה להשקיע בחתיכות לבוש שעוצבו איתן הכוונה ואריכות ימים בראש, אני מקבל החלטה מודעת לחיות חיים איטיים יותר עבור טוב יותר.
זה הרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות, כמובן. לפני כמה חודשים כשהתחלתי לחשוב על איטיות בפועל באופן מודע יותר, הרגשתי מהמם לחשוב על המכניקה של האטת עצמי. כל כך הרבה פעמים, הכל בתוכי רוצה להתקדם, בלי לחשוב או להתחשב. הפחדים וחוסר הביטחון מאחורי הנטייה הזו לדחוף דברים שדורשים הרבה עבודה פנימית וביקורת עצמית. עבודה באמצעות הפחדים הללו כשלעצמה דורשת המון זמן וכוונה. במקום לנסות להתמודד עם כל הפחדים וחוסר הביטחון הללו בבת אחת, החלטתי לנקוט בגישה ניואנסים יותר. אני מתמקד בדרכים קטנות יותר ונגישות יותר לשלב איטיות בשגרת היומיום שלי, וחושב יותר בכוונה על כמה מהמטרות בקנה מידה גדול יותר שאני רוצה להשיג לאורך זמן.
שגרות יומיות איטיות יותר
אחד ההתאמות הקטנות שעשיתי כדי לשלב איטיות בשגרת היום שלי קשור לאופן שבו ארגנתי את זמני הארוחות. בזמן האחרון הקפדתי לאכול את רוב הארוחות בישיבה. רצוי ליד שולחן, ליד חלון עם אור שמש ישיר. במקום לאכול מתוך שקית מזון מהיר במכונית שלי או למהר מהדלת בבקרים עם חתיכה של טוסט עטוף במפית, שמתי לעצמי עדיפות לשלב קצת שקט בזמני הארוחות היומיים שלי. הבנתי שאני כל כך בוחרת לאכול במכונית, בגלל החשש שאם יראו אותי אוכל לבד, אנשים יחשבו שאני בודד. מלבד הפחד להיתפס כבודד על ידי אחרים, פשוט אי הנוחות שלי היא פשוט לשבת עם עצמי. גם כשאני אוכל בבית לבד, אני מרגיש צורך להאזין לפודקאסט או לצפות בסרטון יוטיוב, שאני מפרש כדרך התת מודע שלי לייצר איזשהו קשר אנושי במהלך הארוחה שלי פִּי.
אני עובד על שימוש בשעות הארוחה שלי לבד, במיוחד בארוחת הבוקר, כזמן לביצוע צ'ק -אין עם עצמי. בתקופה זו אני מנסה לשאול את עצמי דברים כמו: מתן מקום לאיטיות הזו, אם כי עדיין קשה לפעמים, גם היה מכוון מחדש להפליא. בכך שאני מאתגר את עצמי פשוט לשבת ולהיות עם עצמי במשך הדקות האלה, אני מתמודד עם הפחד הזה מבדידות, ובסופו של דבר מכפיש אותו. אני נזכר, ברגעים אלה, באמיתות מי שאני. אני מכבד את עצמי בכך שאני נותן לעצמי מקום.
מערכות יחסים איטיות יותר
בקנה מידה גדול יותר, התחלתי לחשוב אחרת על מערכות היחסים שלי באמצעות עדשת האיטיות. בעבר הייתה לי נטייה לחלוק מוקדם מדי עם חברים חדשים ואינטרסים רומנטיים בתקווה להבטיח את אימותו של האדם בשלב מוקדם. התרגול הזה של לחשוף בטירוף את החלקים העמוקים ביותר בי לאנשים שבקושי הכרתי, התפתח מתוך צורך עמוק ברכות וטיפול בחיי.
כעת, אני שוקד על גישה איטית יותר לטיפוח קירבה עם האנשים בחיי. אני מתאמן להחזיק את החלקים העמוקים יותר של מי שאני קרוב אלי. אני לומד לחלוק את עצמי ואת הסיפורים שלי עם אנשים כיוון שאמון נבנה לאורך זמן, במקום לחלק את המחבט כאמצעי לגיבוש אמון. אני מוצא שתרגול זה מרגיש הרבה יותר מכובד לחוויה האישית שלי, ומאפשר התקדמות טבעית יותר וקשר אמיתי במערכות היחסים שלי.
יצירתיות איטית יותר
דרך נוספת שבה אני משלבת איטיות בחיי בקנה מידה גדול יותר היא הדרך שבה אני חושב על היצירתיות שלי. במקום למהר בהתלהבות רבה לפרויקטים, אני לוקח את הזמן שלי בשלב הרעיונות של תהליך היצירה. הרשתות החברתיות פיתחו בי רצון לסיפוק מיידי, ולעתים קרובות גרמו לי למהר בתהליך היצירה של משהו. אולם הצד השני של זה הוא שלעיתים אני מתחיל לעבוד על פרויקט צילום או תסריט, למשל, אני מתייאש במחצית הדרך מפחד שזה לא ייצא בדיוק כמו מתוכנן.
כשהתחלתי לשלב איטיות בפרקטיקה היצירתית שלי, נהניתי די הרבה זמן מהתהליך הרעיונות שלי. ככל שאני משקיע יותר זמן בהגות ובתכנון צעדים שאוכל לנקוט לקראת מימוש, כל פרויקט ורעיון הופכים לי מיוחדים יותר. אני יודע שמכיוון שהשקעתי מחשבה והתכוונות רבה בפרויקט, התוצאה תהיה הרבה יותר נכונה למי שאני. אני חושב שהפרויקטים היצירתיים שאני מייצר כשאני מתחיל לחיות חיים איטיים יותר יהיו חלק מהעבודות שאני הכי גאה בהן.
בסך הכל, להפוך לאדם "איטי" בשבילי, פשוט אומר שאני עובד על לקחת את הזמן עם כל מה שאני עושה. אני כבר לא מרשה לפחדים שלי לשלוח אותי למהירות בחיים. אני חותך מקום בדברים הגדולים והקטנים כאחד, ומפנה מקום לפתח כוונות ולחיות על פי הכוונות האלה. זה לא היה קל, בשום צורה. אני עדיין מאוד בתהליך של גיבוש איטיות כדרך חיים. עם זאת, אני נרגש מהמחשבה לחיות חיים מכוונים יותר, מלאי רגעי שקט גנובים, המכבדים את הסיפורים והחוויות שלי, וחפים מפחד וחוסר ביטחון.
