החיים לבד לימדו אותי לאהוב את עצמי.
בפעם הראשונה שחייתי לבד, בבית הספר לתואר שני, הייתי בלגן. לא רק שעברתי את הלחצים העצומים של תכנית לימודים מאתגרת, גרתי לבד בחלק העיירה שפגוע בפשע. אני אף פעם לא מתייאש מהחיים באזור לא מוגבל-במקרה זה, דרום לוס אנג'לס-אבל חרדותי הקשו עלי להירגע, במיוחד לאחר שחוויתי פריצה כמעט.
הרגשתי רדופה. לאחר הלימודים, חזרתי לעיר הולדתי באוהיו מתוך כוונה לצאת לחוף המזרחי. הייתה לי ניסיון רע בלוס אנג'לס, ותכננתי * לשגשג * בניו יורק. למה שאחזור?
אבל אז, אחותי, שהוא במקרה החבר הכי טוב שלי, עבר ללוס אנג'לס לעבודה. הלכתי בעקבות כך כי רציתי לתת לעיר הזדמנות נוספת, הפעם בתמיכת אדם אהוב. רציתי התחלה חדשה. ורציתי לנסות לחיות שוב לבד, הפעם, באופן שיעזור לי לצמוח ולפרוח.
וגדל עשיתי.
אני אוהב לחיות לבד. זה נותן לי סוג של שלווה פנימית שמעולם לא חוויתי לחיות עם משפחה, חברים ושותפים. זה כאילו אני נותן המופנם שבי הזדמנות לזרוח ולשגשג. היא יוצאת בכל הכוח בלילה, לאחר יום עבודה, כדי להיות יצירתית, להירגע, ללמוד על העולם ולבדר את עצמה.
זה סוג של בדידות שמעולם לא חוויתי בעבר, אבל זה יפה. אני יכול ללבוש חלוק משי סביב הדירה שלי, לרקוד כאילו אף אחד לא צופה (כן, באמת, אני הקלישאה הזו), ופשוט להיות עצמי. מעולם לא חשבתי שהחלק הזה באישיות שלי ייצא, אבל זה בסדר שם בחוץ.
באמצעות ניסיון זה למדתי לאהוב את עצמי. למדתי להיות אינטרוספקטיבית ומודעת לעצמי. התחלתי לכתוב יומן ולהיות יצירתי בזמני הפנוי. נשארתי לבד עם המחשבות שלי - מה שיכול להיות דבר מאוד מאוד מפחיד, לא רק בשבילי, אלא עבור כל אחד. אבל במקום לברוח מהם או לחיות בפחד מתמיד, הצלחתי לקבל אותם - ולקבל את עצמי.
מעולם לא אהבתי את עצמי, ולחיות לבד פירושו שאני יכול לתת לנשמתי הפנימית לזרוח. גדלתי בבית אוהב מאוד, אבל לפעמים קפדני וביקורתי. חוויתי חרדה רבה כשגדלתי, וכמעט אף פעם לא הרגשתי שאני יכול להירגע. בין עבודה (לקרוא: בית ספר ושיעורי בית), פעילויות חוץ -לימודיות (היו רבות), לבין משחק (מדי פעם), ההפרעות הקבועות גרמו לכך שלא היה לי זמן להיות לבד עם המחשבות שלי. לא הרשיתי לעצמי להבין את עצמי במלואו; לא יכולתי.
החיים לבד נתנו לי אישור לאמץ את עצמי - בכל גוון. למדתי לאהוב את נקודות החוזק שלי ולקבל את החסרונות שלי. הייתה תקופה שלא רציתי להכיר בחסרונות שלי. פחדתי. חָרֵד. יכולתי לעתים נדירות מודה שטעיתי.
השתמשתי במנגנוני התמודדות לניתוב חיצוני של כל עצב, אשמה, פחד וכאב שהרגשתי. לא הרשיתי לעצמי להרגיש את הרגשות האלה. במקום זאת, ניתבתי אותם לכעס, נקמנות, חוסר סבלנות ולפעמים גסות רוח. לא הייתי מרשה לעצמי להרגיש את מה שאני צריך להרגיש. לא הייתי מרשה לעצמי לסלוח לעצמי.
החיים לבד מאפשרים לי להרגיש באמת רגשות כואבים, מהעבר שלי ועד היום. הבנתי שאני חייב לשבת עם הפצעים האלה; אני חייב להתייחס אליהם ולהתמודד מולם בכדי להחלים. אני לא יכול להמשיך להסיח את דעתי מהמתרחש בתוך ליבי.
הכרחי שיהיה לכולנו זמן לבד - הזמן היחיד שאנו צריכים - לרפא את הפצעים שלנו. כאשר אנו מוסחים כל הזמן מעבודה, פעילויות חברתיות ודרישות חברתיות, אין לנו סיכוי לנשום ולהרהר.
בשבילי, החיים עם אחרים תמיד היו מסיחים את הדעת. אני אדם חברתי. אני באופן טבעי נמשך לפטפט עם אנשים ולהוציא מחשבות פנימיות מדעתי. אחרי הכל, לא תמיד נוח לחשוב על חלק מהמחשבות האלה, ולהרגיש כמה מאותן רגשות נלווים.
מאז שהתגוררתי לבד באולפן הקטן והנעים הזה, התעמתתי עם השדים והכאב שלי. נרפאתי מהטראומות של העבר שלי: ילדותי, שנות העשרה שלי, מערכות יחסים שהתחמצו ועוד הרבה יותר.
אתה לא צריך לחיות לבד כדי להגיע לנקודה זו. אתה רק צריך להשקיע את העבודה. בשבילי, לחיות לבד עזר מאוד. בתור אמביברט שלפעמים נוטה יותר לכיוון מוחצנות, מאלץ את עצמי להיות לבד ולתת לעצמי את תשומת הלב שאני צריך היה הריפוי הטוב ביותר שהיה לי.
כולנו צריכים לרפא.
