האם אני הבעיה?
את המחצית הגדולה יותר של שנות ההתבגרות שלי ביליתי על העובדה שמעולם לא היה לי חבר. למרות שזה לא לגמרי נכון, (היו לי שתי רומנים "רשמיים" קצרים - אחת בכיתה ו 'ואחת שלי שנת הלימודים הראשונה במכללה), נראה כי חוסר ניסיון זה בדייטים עומד תמיד בחוד החנית שלי אכפת.
נדמה לי שזה לא היה רק עניין של עוד לא פגשתי את האדם "הנכון". אבל בעצם משהו יותר מוחשי, כאילו היה שלט על המצח שלי, בלתי נראה לי רק, שכתוב בו "מה שלא תעשה, אל תצא איתי".
בדיעבד הייתה לי סיבה טובה להאמין בזה. היה הילד בכיתה י"א ש"ביקש "אותי לריקוד השיבה הביתה כבדיחה. היו גם כמויות הערות שליליות על השחורה שלי, שסבלתי לאורך כל התיכון. ולא יכולתי להגיד לך כמה פעמים קיבלתי רוח רפאים לאחר שהייתי בדייטים מהנים מאוד.
הרגשתי כמו הדמות של גרטה גרוויג ב: לא ניתן למאכל. כמכנה המשותף בכל המצבים הללו, יכולתי להסיק באופן הגיוני בלבד כי אני הבעיה. שהיה רק בי משהו שפוגע ללא עוררין בכל תחומי העניין הרומנטיים שלי.
אולי זה היה השיער המתולתל שלי, אבל לא מעורבב? או שאולי זה היה גוון העור שלי? צלקות האקנה שלי? מפרקי השעיר שלי?
אולי זה היה משהו מעבר למראית עין, כמו הנטייה המעצבנת שלי להכפיל טקסט אפילו משולש מתוך חרדה. האם הייתי דבוקה מדי?
אולי הייתי קולנית מדי או קולנית מדי באינטרנט. האם הייתי ממוקד מדי בקריירה? בלתי נגיש? הַטָלַת אֵימָה? חשדות שאושרו רק בכך שרבים מחבריי, שכמוני היו בולטים ואובססיביים לקריירה, גם הם היו חסרי מזל באהבה.
היה לי קשה להתגבר על העובדה שיש גורמים גזעניים וסקסיסיים סבירים ביותר שהנציחו את חוסר הכתיבה שלי. הקדשתי שעות רבות לשקול עד כמה חיי הדייטים שלי יהיו שונים אילו הייתי לבן, האם הלכתי לקולג 'עם דמוגרפיה גזעית שונה, אילו הייתי פחות ממוקד בקריירה שלי, אילו הייתי פחות בולט לגבי הפוליטיקה שלי צפיות.
כל התהייה הזו, כמובן, מעולם לא הובילה אותי למסקנה קונקרטית או הציעה שקט נפשי. במקום זאת, נשארתי חסרת ביטחון ו מצטערת על עצמי, חסר אונים מול כוחות שהיו מחוץ לשליטתי.
עם זאת, במהלך השנה האחרונה, הלך הרוח שלי לגבי התאמות שלי השתנה. לעתים קרובות אני צוחקת שרק לאחרונה נהייתי "מגניבה" ו"יפה ", אבל אם אני כנה לגמרי, תמיד אהבתי את עצמי כאדם.
למרות כל הקולות והגורמים החיצוניים שאומרים אחרת, כשאני מסתכל במראה, האדם שאני רואה הוא בהחלט יותר מתאריך. היא חכמה, בעלת שנינות ללא תחרות וחוש הומור מגוחך. היא סופרת מוכשרת, ומאז שהיא הייתה ילדה. היא מרובדת וניואנסת, עם רמת אינטליגנציה רגשית מעבר לשנותיה. שלא לדבר, היא די נראית - אם אני אגיד זאת בעצמי!
כשאני חושב מספיק זמן, אני תמיד יכול למצוא, במעמקי זכרוני, דוגמאות לאנשים שאישרו את החיבה הזו. כמו הילד שהתאהב בי בכיתה ז 'שקנה לי דובון ליום ההולדת שלי. או הבריסטה בבית הקפה האהוב עלי שגדל באדום בפנים בכל פעם שנכנסתי לחנות. או אינספור האנשים שעצרו אותי בבית הקולנוע, או בקמפוס הקולג 'שלי, או ברחוב כדי להגיד לי, "פשוט הייתי חייב להגיד לך כמה אתה יפה!"
כאדם הרגיש לאמונה שהעולם מגלה את זה בשבילי, הזיכרונות החיוביים האלה נקברים לעתים קרובות תחת אלה הכאובים והטראומטיים יותר. זה מתקשה לזכור שאני באמת אוהב את האדם שאני, ושמאחרים גם כן.
לאחרונה למדתי כיצד להחזיק מקום לאמיתות חוויות הדייטים הכואבות שלי, כמו גם לאמיתות החביבות והרצונות הטבועות שלי. זה היה חשוב לי במיוחד לזהות כאישה שחורה, בהתחשב בגורמים הבלתי נראים הרבים שאליהם אנו מתמודדים לעתים קרובות בכל הנוגע לאהבה ודייטים. להכיר בכך שהתייחסו אלי בצורה גרועה, אך שהטיפול הזה אינו השתקפות של אישיותו, הייתה * נשיפה * נשימה מסוג האוויר הנפלא ביותר.
הלך הרוח החדש הזה משפיע על האופן שבו אני חווה את העולם, במיוחד בכל הנוגע לדייטים. אני מוצא את עצמי מרגיש פחות חרד ומתנצל. אני בטוח יותר בלדבר בשם עצמי. נראה שלאינטרסים רומנטיים חדשים כבר אין הימור כה גבוה. בסך הכל הדייט מהנה הרבה יותר, כי אני יודע עמוק בפנים שהתוצאה של כל חוויה אינה מעידה על רצויותי.
כמובן, חוסר הביטחון נוטה לזחול מדי פעם - אני לא חושב שהם באמת נעלמים באמת. אבל אני לומד את האיזון העדין של פינוי מקום לתחושות חוסר הביטחון האמיתיות האלה, תוך כדי לחימה בהן בדיבור עצמי חיובי ואהבה עצמית. בשבילי זה נראה כמו לבלות הרבה זמן עם עצמי, לפתח את עצמי בדרכים שבהן אני רוצה לגדול ולבלות עם חברים שמזכירים לי מי אני.
זה נשמע כל כך גביני, אבל בסופו של יום זה באמת משנה רק אם אני אוהב את עצמי. כאשר אני מאפשר לאמת זו לחלחל להווייתי באופן מלא, אני מרגיש הכי שלם עם ההיסטוריה שלי עם היכרויות. אני מרגיש שלם עם הסיטואציות שאני נמצא בהן. אני מרגיש שלם עם המקום שבו אני נמצא ולאן אני הולך.
