אני מצטער.
שתי מילים פשוטות שלא תמיד קל להגיד. בחברה שלנו מלמדים אותנו שהתנצלות פירושה שאתה אשם. או שזה אומר שאתה מפגין חולשה. אנו מעודדים להיות קשוחים, לא פגיעים. כשזה נאמר, זה בדרך כלל בדרך סרקסטית. "אני מצטער שיש לי חיים והייתי עסוק מדי בשבילך!" או "אני מצטער שאתה לא יכול להתמודד עם ביקורת". ולפי אמצע שנות האלפיים, "מצטער לא מצטער!"
בחזרה לאותם רגעים מוקדמים, אחותי ואני מצאנו את עצמנו עצורים. היה לנו מאבק נורא שכלל קריאת שמות והרבה צעקות. שנינו הרגשנו שהאדם השני טעה. או שלפחות לא רצינו להודות בעוולה שלנו. עבר חודש. חודשיים. שְׁלוֹשָׁה. חיכיתי ל"אני מצטער "שהרגשתי שמגיע לי לגמרי. המשכתי לחכות. וכך גם אחותי. אף אחד מאיתנו לא רצה לעשות את הצעד הראשון.
כשסוף סוף עשיתי זאת, שאלתי אותה מדוע היא לא פנתה אלי. "אני לא יודעת," השיבה. "אני מניח שפשוט פחדתי שאם אגיד את זה ואתה לא סולח לי או עדיין היית כועס, אז אני אראה רע. אני לא רוצה לשים את עצמי ככה בחוץ ". היא אמרה לי שהיא נתנה לפחד הזה למנוע ממנה להתנצל בפניי, למרות שהרגישה אשמה ורצתה להתפייס. החלטנו, שם ושם, לקחת דין וחשבון על הדברים והמעשים שלנו, ולעולם לא ללכת חודשים בלי לדבר שוב.
גאווה יכולה להשיג את הטוב ביותר מכל אחד מאיתנו. אף פעם לא קל להודות שאתה טועה. לפעמים זה מרגיש יותר קל לנתק חברות, לנתק קשרים עם בן משפחה, או אפילו לסיים מערכת יחסים כי מישהו מפחד מדי להודות שהוא פישל. הגאווה הזו יכולה לאכול אותך מבפנים, אבל אתה מעדיף להתמודד עם זה מאשר להתעמת עם האדם. אתה מנסה לקבור את הרגשות שלך. כל זה גורם לנו להפנים קונפליקטים שאליהם עלינו לטפל.
וזה העניין. אמירת "אני מצטערת" בעצם מראה כוח, לא חולשה. אדם שיכול להתנצל-ומתכוון לזה באמת-מודע לעצמו. הם לקחו את הזמן לחשוב באמת על מעשיהם ולהרהר בקונפליקט מכל הפרספקטיבות. בכל פעם שיש ויכוח, בין אם זה בין שני אנשים או יותר, לעתים רחוקות מישהו חף מאשמה לחלוטין. כדי להיות אינטרוספקטיביים וביקורת עצמית היא מיומנות שעליך לפתח לאורך זמן.
זה משהו שאתה חייב לעבוד עליו. יש אנשים שאולי לא ירצו לעבוד על עצמם מכמה סיבות. הם מפחדים, פשוט לא יכולים להכיר בחסרונות שלהם, או בוחרים לא לשפר את עצמם. האמת היא שכל אחד יכול לשפר את עצמו - אפילו אלה שנראה שיש להם הכל ביחד. אם נוכל לאמץ שכולנו בני אדם לא מושלמים שיש להם מקום לצמוח, נהיה ללא הרף גרסאות טובות וטובות יותר של עצמנו.
איננו יכולים לצמוח אלא אם נכשל. אנחנו לא יכולים להיות אנשים טובים יותר, אלא אם כן נודה שאנחנו טועים לפעמים. בכך שאנחנו לא מוציאים את עצמנו, כיוון שאנו מפחדים מכישלון, אנו עושים לעצמנו שירות רע. זה קשה, אבל עם התבוננות פנימית וביטחון, אנחנו יכולים לקבל את זה שכולנו פגומים. זה בסדר. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להגיד שאנחנו מצטערים וללמוד מזה.
