"אתה מבוגר מדי בשביל בלנקי"
החבר הטוב הראשון שלי היה עשוי מחוט טכניקולור פסטלי. היא הייתה שמיכה - שנקראה בחיבה בלנקי - והייתה מרכיב עיקרי בכל היבט בילדותי. סרגה לי כשהייתי ילדה של סבתא שלי, היא הייתה יותר מסתם בן שינה שנתפר.
בלנקי הפכה לכל דבר, החל משכמייה לנשיאה לתינוקות הבוני שלי, מוצא מוקדם (ופשוט) לדמיון וליצירתיות שלי. היא הציעה צל מהשמש בנסיעות ואספה אותי אחרי השינה. היא ליוותה אותי לשינה עם החברים שלי, שקיבלו אותה בלי שאלה או שיפוט, אפילו עד שנות העשרה שלי. כשפחדתי מהחושך, או בודד או עצוב - בלנקי היה שם. כילד חסר ביטחון לעיתים קרובות, השמיכה שלי תפרה את החלל שבין תחושותי של "זרות" לבין עולם שהיה מוכן לקבל את פני ולעטוף אותי בזרועותיו.
בתמורה, הייתי הורה שמיכה חובה. הייתי מחכה לה בסבלנות כשהיא נופלת בכביסה, מצפה להחזיק אותה, עדיין חמימה מהמייבש. אם הייתי טועה במקומה של בלנקי, לא הייתי הולך לישון עד שנמצא-כמה מהזיכרונות הראשונים שלי מהגדרת סטנדרטים בלתי ניתנים למשא ומתן. כשעברתי לקולג ', היא הייתה הדבר האחרון שארזתי, קיפלה אותה בזהירות על כל הזבל שנראה לי ראוי לחיי המתעוררים. רוב הדברים האחרים נשכחו מזמן, אבל לא בלנקי. היא הייתה אוצר בין אשפה.
בימים אלה, בלנקי גר בארון עץ בבית הוריי באינדיאנה. חוט הקשת שלה שהתרפק פעם, התדלדל לחוטים, ואני מפחד שאם אמשיך להתכרבל-ולשטוף-לא תישאר עוד שמיכה לאהוב. אבל לא ירדתי מההרגל או שכחתי את מורשת הנוחות. למעשה, כדי לשמר את בלנקי בזקנתה, סרגתי שמיכה חדשה שאני ישנה איתה כל לילה.
אני משתף את כל זה כי אני לא חושב שזו חוויה נדירה. למעשה, אני יודע שזה לא. מסתבר שמבוגרים רבים אינם עוברים מה"אובייקטים המעבריים "הללו. אלה הם הראשונים "לא אני"פריטים שאנו תופסים בשנות ילדותנו המוקדמות, והם עוזרים לנו לבסס עצמאות מאמהותינו, כיוון שבעובדה כיף, תינוקות מאמינים שהם אותו ישות כאמם במשך החודשים הראשונים.
בנוסף, אובייקטים של מעבר משמשים כ "תחום ניטרלי שבו הניסיון אינו מעורר תיגר." הם מציעים מרחב לא שיפוטי עבורנו כילדים להרגיש את רגשותינו ללא תוצאה. אובייקטים אלה הם לרוב אחד הנכסים הראשונים שלנו, והם הופכים את הסימן הראשון לכך שאנו למעשה אינדיבידואלים. בתמיכה באינדיבידואליות זו, אובייקטים של מעבר הם הכלים הראשונים שיש לנו ללמוד כיצד להרגיע את עצמנו-מיומנות חיונית בהתפתחותנו.
זה מסתבך כשאתה זוכר שגם "להרפות" הוא בריא להתבגרותנו. קל מדי להשתמש בפריטים אלה כמגנים מהעולם, במקום לקבל אותם ככלי שנוכל להשתמש בהם כדי לנחם את עצמנו. אבל אם נתחיל להיצמד לנוחות שלנו ולהחליף אנשים, או שנרגיש שלם כאדם ללא החפצים, אולי הגיע הזמן לדבר עם חבר או מטפל מהימן. הם יכולים לעזור לנו לפענח את החוויה שלנו ולזהות את הצרכים שלנו.
כשהתבגרתי ורכשתי יותר ביטחון עצמי, אימצתי בצער את פרישתו של בלנקי. כשהחלפתי בשמיכה חדשה, הבנתי שזה לאו דווקא הפריט הספציפי אלא מה הוא מייצג. זו האריגה המורכבת של הסרוגה - מלאכה שחיבקה אותי ושעשעה אותי לאורך כל חיי. השמיכה שלי גם מנמקת אותי בחיזוי בעולם שהולך ובלתי צפוי, תזכורת עוצמתית עד כמה השגרה חשובה לי. (אני אפילו מחזיק שמיכה בידיים כשאני עושה מדיטציה כדי להשאיר אותי נוכח בחושי וברגע.)
ובסופו של דבר, שינה עם שמיכה היא משהו שאני מכיר גורמת לי שמחה רבה בלי להתבייש בזה-נדיר בתורות המבוססות על בושה שגדלתי מוקף בהן. כשאני ישן עם שמיכה, אני עושה זאת כיוון שהבנתי כיצד לאהוב ולפרנס את עצמי. אני לא השמיכה, אבל זה מזכיר לי כמה רחוק הגעתי בכוחות עצמי. (וכן, בעלי מודע לכל זה.)
כך שלמרות הפגישות הארוכות והפרופילים של לינקדאין, אנחנו לא פשוט מאבדים את הצורך בנוחות בבגרות. זה פשוט מופיע אחרת לכל אחד מאיתנו. אולי בשבילך, זה אלבום של אינגריד מייקלסון, חולצת טריקו ישנה מהתיכון, משחק קנדי קראש, או קופסת מק וגבינה של מותג החנות. פריטי הנוחות האלה לא חייבים להישאר מוסתרים בעבר שלנו, בארונות שלנו או במזווה שלנו. גם הם לא צריכים לזלזל או להסביר אותם.
אם אתה עדיין מוצא נחמה בשמיכה, אהובה או דובון, דע שאתה לא לבד. אל תמשיכו להתבייש - מה שזה לא יחזיק אתכם, אני חוגג את זה. ואתה יכול להמר שגם כשאני זקן ואפור, אני אסרוג ריקנים לדור החדש, ואציע להם כלי למימוש עצמי שלהם.
ואז אני אלך לישון בשקט עם שלי.
