האם לא כל קווצה אפורה וקו חיוך הם פריבילגיה?
אני מזדקן מחר לשנה נוספת, ותהיתי מה זה אומר להזדקן טוב.
אף פעם לא באמת חשבתי על זה, איך ההזדקנות היא תהליך והתפתחות, לא אירוע. תמיד הנחתי שאקום בבוקר ואהיה בן 75 עם שיער אפור וקמטים. מעולם לא תהיתי לגבי הביניים-כיצד ההזדקנות מתחילה בגדיל.
הייתי בשנות העשרים לחיי כשגיליתי את השיער האפור הראשון שלי, או ליתר דיוק, אחותי הצעירה (מעצב השיער המשפחתי) מצאה אותו. בהתחלה הייתי המום. איך יכול להיות שאני הופך לאפור כל כך מהר? האם זה היה קשור ללחץ בבית הספר לתואר שני? ההשלכות של כל אותו צבע קופסאות המרקחת שהשתמשתי בו כנער? אמרתי לעצמי כן, זה הדברים האלה ואספתי את שתי השערות האפורות. כשמצאתי אחרים כמה חודשים לאחר מכן, מריטתי גם אותם, בתקווה שעם כמה שינויים בתזונה שלי או שינה טובה יותר, הם יהפכו בסופו של דבר שוב לחומים.
אבל אז שמתי לב שקווי החיוך שלי החלו להתעכב עוד כמה שניות, ואז צללו קעקועים מתחת לעיניים עייפות. השיזוף הקיצי שלי הפסיק להיעלם לעור חלבי ובמקום זה ציירתי נמשים וכתמי שמש כתמים על ידי.
ואז, בחורף אחד, הרגליים שלי פועמות מנעלי עקבים צרות לארוחת חג משפחתית. כשהורדתי את הנעליים מאוחר יותר באותו לילה, ראיתי את העקמומיות הקלה ביותר באצבעות הרגליים. "בוניונים תורשתיים, מותק," אמרה סבתא שלי כשהבטתי ברגלי באימה.
כשחשבתי על הזדקנות בעבר, פחדתי מהתהליך. כל מה שראיתי הוא איך הגוף והעור שלי כבר לא ישקפו את אותה תמימות. עור זוהר, עיניים בהירות, שיער מבריק. אלה, כך נאמר לי, הם סימני נוער - כאלה שאם מושגים אותם גורמים לי להיראות בריאה ויפה. עם כל כך הרבה מוצרים ונהלים המוקדשים להסרת אפורים והיפוך קווים דקים, קשה שלא להירשם להייפ.
זה לא אומר שאני לא אצבע את האפור שלי או שאוותר על מוצרים כדי להזין את העור שלי. אני לא חושב שדברים אלה אינם נכונים מטבעם עבור אלה מאיתנו הבוחרים. אבל זה שמעולם לא חשבתי על הזדקנות כדבר מלבד דבר שצריך לפחד ממנו ואפילו לעצור אותו.
בהכנות לחגוג יום הולדת נוסף, אני מגלה שאני מושעה ברגע של הפסקה, מהרהר במחשבות אלה. אולי זו קלישאה אבל גם הכרחית. כשאני מוצא את עצמי תוהה מה זה אומר להזדקן טוב, אני צריך לתהות מדוע אני חושב רק על המראה שלי. לא הסתכלתי על העור שלי כמיכל של צמיחה פנימית, וגם לא על הגוף שלי כבית ללב שנכסף ואהוב במשך עשרות שנים. האם לא כל קווצה אפורה וקו חיוך הם פריבילגיה? האם לא מדובר במזכרות פיזיות מחיים שחיים?
כמובן, אני עדיין צעיר יחסית - סבא וסבתא שלי היו אומרים שהחיים שלי רק התחילו - אבל אולי זו עוד סיבה לחשוב על איך אני רוצה לעסוק בתהליך. ההזדקנות עשויה להיות הזמנה - לא להביט במראה הפיזית אלא להביט פנימה. האם יכול להיות שהזדקנות היא הזדמנות להרחיב את החיים שבנינו? איך נראה להעמיק את מה שכבר יש לנו ומי שאנחנו כבר, ולא לקלל או לנסות למחוק כל ראיה פיזית של שנים?
כל כך הרבה מהחיים שלי הרגישו כמו בנייה, כמו הנחת לבנים והנחת ראשי במקומות שונים. במשך שנים לא היה לי בסיס ביתי שכן חייתי בערים רחוקות, למדתי, טיילתי, ניסיתי להבין לאן אני שייכת. מעולם לא נשארתי במקום אחד מספיק זמן כדי לחוות צמיחה ניכרת או לראות איך פני העיר משתנות עם הזמן.
גם זה היה מסע פיזי, שאני רואה אותו משתקף בגופי - עצמותי עדיין כואבות מתיקי גב ורצפות שדה התעופה. אבל קרה גם מסע פנימי. בדיוק כמו עם ההזדקנות, כל כך הרבה יכול להיעלם אם לא נחפש אותו בכוונה. זה לא שאין מקום לשינוי או הפתעה לאורך עשרות שנים נוספות, אלא שאולי יש משהו עשיר בשורשים המתפשטים לשכבות הקרקע העמוקות ביותר.
ההזדקנות מאטה אותי - פיזית, רגשית, בכוונה. זוהי תזכורת לכך שגדל אינו קשור לאופן שבו הגוף שלנו משתנה, אלא לגבי האבולוציה של ליבנו ונפשנו.
כל שיער אפור חדש מלמד אותי שיש יופי בלשמור על דומם ולשנן נוף, בין אם זה קווי חיוך או עקומות של לב שחוק.
